טיפה אחר טיפה
הרוות אותי ברעל.
בצורה כל-כך מתוקה
עד שלא הרגשתי בכלל
שהפכת אותי לנזקקת,
שהפכת אותי למכורה.
ההרגשה הייתה משחררת,
כאילו שהייתי שיכורה.
וזה עשה לי כל כך טוב,
טוב כל-כך עד שבכיתי.
לימדת אותי איך לאהוב
בדרכים שמעולם לא אהבתי.

חילחלת לתוכי בהדרגה
עד שכבר נהיית לחלק ממני.
רק שמאז שהכרתי אותך
שכחתי לגמרי מי אני.
ואני שונאת לחשוב שגם אני,
לא שונה מאחרות, אחרי הכל.
כי כשהמינון שלך החל לפחות
התחלתי פתאום לסבול.
כי מעולם לא חשבתי שאפשר לרצות
מגע ידיים בצורה כזאת.
ולהשתוקק כל-כך לגוף המוכר
ובלילות בודדים להרטיב את הכר.
כי מעולם לא חשבתי שאני אומר
שכל-כך קשה לי שזה נגמר.
ושאתחנן לאלוהים שיעשה שתשוב...
איך הפכת להיות כל-כך חשוב?!

אבל אם נשאר ממני משהו
זו גאווה סתמית אבל גדולה!
ולא חשוב כיצד ארגיש
בפנייך אני לא יכולה
לא לבכות ולא להשבר,
כי זה יהיה יותר מדי.
אחרי הכל אתה
רק
גבר, שיוצא מחיי.