אני חייבת
גם אם אני לא רוצה
לתת לך ללכת, להתקדם.
עשיתי טעות
כשביקשתי, אז, מוצא.
כשכל-כך רציתי שתעלם.
הייתי חייבת להשתחרר ממך
ומהאהבה הגדולה שאמרת שהרגשת.
אמרתי לך שזה גדול עלי
יצאתי מהחדר והלכתי הביתה.
והייתי בטוחה שעשיתי נכון
כי הייתי כל-כך כל-כך תשושה.
אז איך אבוא אלייך עכשיו
ואסביר לך שנהייתי חלשה?

גיליתי בעצמי עמקים וגבהות
דברים שלא ידעתי על קיומם.
והגרוע מכל היה לגלות
שאהבתי אותך כפי שלא אהבתי מעולם...
ואני יודעת שזה כבר מאוחר
ושלמילים שלי, בעינייך, כבר מזמן אין ערך
אבל אני רק רוצה שתדע
שמאז שהלכתי איבדתי את הדרך.
ביקשת שנהיה לפחות ידידים
כי לא רצית לאבד מגע לחלוטין.
חבל שאני טיפשה, לעיתים,
כי אמרתי דברים שקשה להאמין.

ועכשיו כשאנחנו נפגשים במקרה,
כי הגורל נהנה להכות אותי,
אני משתוקקת פתאום להיות איתך
מקווה שתאמר "נפגעתי אך סלחתי".
כי אני יודעת שגם אתה כואב.
לפחות אני יודעת שפעם כאבת.
אהובי, תגיד שאתה אוהב,
שמעולם לא ממש וויתרת.
אך אלו הן כמיהות של ילדה מטופשת,
שמתקשה להשלים עם החלטות שהיא החליטה.
ילדה מטופשת שמתגנבת לחיי,
בכל פעם שאני חוזרת הביתה.
והשקט לא נסבל, אהובי היקר,
אף אחד לא משלים את החוסר שלך.
המחשבה שאינך עוד, עושה לי קר,
ואני יודעת מה אני צריכה. מוכרחה.
אני חייבת
גם אם אני לא רוצה
להניח למחשבות ולהתקדם.
אהבתי אותך
ועדיין אוהבת
ולכן, כנראה, קשה לי להלחם.
כי הלב שלי עדיין שלך
וכשאני לידך כל גופי רועד...
אני כל-כך פוחדת להשבר.
ממה אתה פוחד?!