עליות-מורדות, עליות-מורדות,
חיי נראים כמו רכס הרים.
מציאות-אבדות, מציאות-אבדות
ולבי שהופך אט-אט לשברים.
אלוהיי, אני זועקת, אלוהים!
נשפכת על הרצפה כמו חלב.
איש לא בכה עלי בחיים,
גם לא היחידי שאמר שאהב.
ריקנות עמוקה ממלאת חללי,
נראית כאילו שעולמי מאוזן.
רק שלאיש לא אכפת מה עובר עלי
ואיש גם לא רואה שלבי מרוקן.

בשקט קר שמתדמה לשלווה,
חותמת בכל לילה את ימיי ברצון.
נאחזת במשהו שמזכיר לי תקווה,
נאחזת בו ושוכבת לישון.
וקמה בבקרים עם אותו השקט,
כי מישהו החליט שמגיע לי עוד יום.
יודעת אך רוצה שהיום יהיה אחרת,
שוקלת אפילו לשנות מקום.
אך, זה לא שזה משנה איפה אהיה,
מעצמי לעולם לא אוכל לברוח.
אני יכולה לנסות אם זה מה שארצה
אך הריצות רק מרוקנות מכח.