"לא, הצילו אותי, אני לא רוצה למות", זעקה האיילה, "יש לי
ילדים קטנים, אפילו לא יודעים איך ללכת, בבקשה אל תעשו את זה,
אני מתחננת." הצייד הסתכל באיילה הגוססת מול עיניו, משמיעה
קולות בשפה לא ידועה, וכל גפיה זזים בפראות... בום!!!  

'מתה האיילה ע"י מפגעים אנושיים, השאירה מאחוריה שלושה גורים
קטנים, שאפילו לא יודעים ללכת, טקס האזכרה ייערך מאחורי העץ
השלישי, ליד עץ האלון הזקן'. כך נכתב בכל רחבי היער, כל החיות
הגיעו, אבל למרבה הפלא אף אחד לא הכיר אותה. האיילה הייתה
מתבודדת מאוד, הופרדה מהעדר בגיל מאוד צעיר, והגיעה ליער לבד,
עם אחיה הצעיר.

אפילו האריה הגיע, מלך הג'ונגל ברוב כבודו, עם פמליית הצבועים
שלו. נישק כמה גורים, ליטף זאבה בהריון (הזאבה גרה מחוץ ליער
כחלק מתוכנית ההתרחבות של האריה, התוכנית היא שעוד כמה שנים,
כל השטחים שמחוץ ליער יהיו שייכים לאריה, אה סליחה, ליער), וכך
המשיך הטקס. אח האיילה קרא הספד מעורר בכי, על הקשר העמוק בין
שניהם, שהם היו שני האחים האחרונים, הופרדו בגיל מאוד צעיר,
הכל היה מאוד רגשני, כמה דמעות, כמה נפילות עצבים, לא רציני.

לגבי ילדי האיילה הקטנים, שאפילו לא יודעים ללכת, הוחלט שהם
יועברו לידי רשות היער, לבית גורים, עד שתימצא להם משפחת חיות
אחרת שתיקח אותם. אח האיילה ניסה לקבל את החזקה על הילדים
הקטנים, אך הוכרז לא כשיר נפשית. אחרי זה האייל היה מרוסק
נפשית, ולא היה יכול יותר עם הכאב של אובדן אחותו האהובה,
ואובדן נצר משפחתו האחרונים, מה עוד שרק לפני שנה אשתו ושני
ילדיהם נהרגו ע"י עוד צייד. הם היו בביתם כאשר ציידים חדרו
ליער והרגו אותם, אבל מצד שני הם היו נזיד אייל נחמד מאוד.

האייל התאבד זמן קצר אחרי, קפץ מצוק נאמר, חלק טענו שעצבן את
האריה יותר מדי, ופתאום יום אחד נעלם, אך הייתה זו תעלומה, אך
מצד שני על מנת שזו תהיה תעלומה, צריכים שלמישהו יהיה אכפת לא?
אז לא הייתה זו תעלומה, אני בטוח שלכמה זמן זה הטריד כמה
שוטרים במשמר היער, אך הם פשוט טענו התאבדות, וסגרו את התיק.

ילדי האיילה לא מצאו בסוף משפחת חיות שתיקח אותם, הם בילו את
כל ימי חייהם עד הגיל הנכון בבית הגורים הזה. כשיצאו משם גילו
שאין להם משפחה, ואין להם זהות, לכן החליטו לנקום על האובדן
ועל מה שהרגישו, לנקום בציידים הנוראים שרצחו את אמם. הקימו
תנועת מחאה, 'האיחוד' קראו לתנועה, ואכן מאוחדת היא הייתה, כל
תושבי היער הצטרפו, חלק מתוך גחמה פשוטה, חלק מתוך רגשות
נקמניים גם כן, הרי הם לא היו הראשונים שאיבדו מישהו במלחמה
הזו.

בהתחלה הם התחילו במחאה פשוטה, כמה שלטים, כמה סיסמאות, אפילו
היה להם תשדיר באחד מערבי הקולנוע של היער. אך במהרה זה טיפס
לפסים אלימים. כשראו ששום דבר לא פועל, הם החליטו שהם חייבים
לעשות משהו יותר רציני, ולבסוף ההחלטה נקבעה, הציידים הנוראים
ייפגעו, בדיוק כמו שהם פגעו בכל היער במשך שנים. הוחלט לפרוץ
לבית הציידים ולהרוג את כל יושביו, וכך היה. בבוקר לח וחסר
הבעה, כמה דובים, האיילים הזועמים בראש ועוד כמה נספחים, פרצו
לבית הציידים בקצה היער. הם נכנסו בדיוק בארוחת הבוקר, הציידים
הנוראים בדיוק אכלו, עוד לפני שמשהו התחיל הכל נגמר, המחזה
שנגלה היה נורא, דם, גופות, כל המרכיבים לסרט אימה דל תקציב.
החיות הזועמות ברחו מן המקום ללא עצור.

הייתה מין הרגשת צדק פיוטי באוויר אחרי המקרה הזה, אך המקרה
הזה של רצח ממוקד לא עבר בשקט. שבועות מספר אחרי זה, שאר
הציידים הלכו ליער ושרפו את הכל, עם החיות בפנים, כל הגורים,
כל החיות, הכל. היחיד שנשאר מכל זה היה האריה ופמליית הצבועים
שלו, שהם כמובן ידעו על שריפת היער מהציידים, הוא ברח ליער
אחר, רחוק מהיער שלו, לא רצה להסריח את הרעמה היפייפיה שלו.

לא היה אף אחד שיספר על השריפה הגדולה. בעיתוני הציידים הייתה
כותרת בצד העמוד, אך לאף אחד לא היה באמת אכפת. הספדים לא
נאמרו, דמעות לא נשפכו, הדבר היחיד שנשאר היה ריח של שרוף
באוויר וכמה גופות חרוכות של איזה כמה איילים...