יחיאל שכב על הערסל, מתנדנד מצד לצד, שתי יפיפיות ברזילאיות
מנפנפות מעליו בעלי דקל גדולים. הוא חייך בחיוך החדש, המושלם
שלו, כשהוא שרבט על הנייר הצהוב את חתימתו.
השטן הסתכל עליו במבט זדוני:
"עשית את הדבר הנכון, יחיאל."
"אני יודע", אמר יחיאל, וחשף את שיניו הלבנות בחיוך מושלם
נוסף.

שלושה ימים של גן עדן היו לו עד עכשיו.
איך הוא יוכל לבחור לוותר על כל זה.

הכושי הענק בא אליו ואמר: "יחיאל, מישהי רוצה לראות אותך. היא
אומרת שקוראים לה בתיה."
"תכניס אותה."

בתיה נכנסה בהיסטריה, התכוונה לתת ליחיאל סטירה, ראתה את הכושי
הענק וחזרה בה.
"מה אתה חושב שאתה עושה???"
"כיף חיים".
"כיף חיים?! אתה מכרת את הנשמה שלך, יחיאל!!! אתה מכרת את
כולנו!!!"
"נכון".
"אתה לא מתבייש? איך אתה לא מתבייש?!"
"הבושה? הבושה באה למנוע חשיפת הצד הרע שלך בפני הבריות.
עכשיו, כשנפטרתי מהצד הטוב והמעיק שלי, בושה היא מיותרת
בשבילי."

בתיה רשפה. נראה היה כאילו היא עומדת להתפרץ, כאשר לפתע היא
יצאה משם בסערה.
"חכה חכה, יחיאל! חכה חכה!"

יחיאל נרדם.
בבוקר שלמחרת הוא התעורר. הוא הסיר את הפס המלבין מהשיניים
שלו, ולפתע חש בכאב עז בשיניו.
"די עם הדקלים! די!!!"
הברזילאיות כרעו ברך והפסיקו להניע את הדקלים.
יחיאל השאיר את פיו פתוח, מסוכך על שיניו בידו השמאלית.
"איך זה יכול להיות?" אמר יחיאל, מתעוות בכאב כשהרוח היוצאת
מפיו פוגעת בעצבים החשופים שעל שיניו.
"הרי שמתי את המלבין רק ללילה אחד!!!"

לחישה קטנה נשמעה באוויר, שכאילו הגיעה עם הרוח הקלה שהחלה
לנשב.
"אל תשכח, יחיאל... אין לך בלעדיות על השטן..."