כן, זאת היא, היא גורמת לי להרגיש כאילו אני בשמיים, מסוגל
לעשות הכול, שאותה אני יכול לנשום, לראות ולשמוע במשך כל חיי.
שאוכל להתקיים רק על קיומה הפשוט אך עצום שלה.
כשאני מסתכל לה בעיניים, זה כל מה שאני יכול לראות, אני טובע
בעיניה העמוקות בעלות המשמעויות המסתוריות, מחפש רמזים, מחפש
דרכים להשיגה.
מבטה המלטף שיכול להמיס את ליבי, יכול לשקוע בה ולא לצאת, לא
לרצות לצאת, להישאר באופוריה בלי לשים לב לסובבים, נכנס
לשיכרון חושים.
כשהיא בסביבתי, היא יכולה לחמם את ליבי בצורה שלא תעלה בדמיון,
לגרום לליבי לרטוט מהתרגשות ושמחה, ולתת לו הרגשה כה נעימה
שתחזיק אותו כך לזמן רב גם כשהיא לא שם.  גורמת להרגשות מוזרות
בבטן, מין פרפרים בבטן.
היא תמיד קשה להשגה, תמיד מתחבאת במקומות הכי לא צפויים, כל כך
הפכפכה, כל יום יכולה לגרום לי לעשות משהו אחר, פעם אחת יכולה
לגרום לי לצעוק מהגגות ובפעם אחרת לכתוב בשמיים.  אני תמיד
יכול להרגיש שהיא בסביבתי, יכול להרגיש שהיא שם, לא משנה באיזה
מצב, היא שם, לידי.
אני חולם בגללה, אני מאבד ריכוז בגללה, בטח בגלל שהריכוז הולך
אליה במקום למקומות אחרים, אני רוצה לאזן את עצמי, שאוכל לעשות
גם דברים אחרים, אך אני נשאר שקוע בה, בלי רצון אמיתי לצאת, רק
הידיעה שאני אמור לצאת.
אך היא גם יכולה לשבור את לבי לאלפי חלקים, משאירה אותו קר
ומת, יכולה לשבור את מהלך חיי, להשאיר כתם שחור ללא סוף בלוח
נקי,  יכולה להכניס אותי לדיכאון במשך חודשים שלמים ולקחת ממני
את הרצון להמשיך או בכלל לנסות שוב, את הרצון להסתובב עם חבריי
או משפחתי, לעסוק בתחביביי, את הרצון לחיות.  יכולה פשוט לקטוע
את אורח חיי לחלוטין, כשאני נשאר קפוא, נשאר בזמנים שהיא עוד
שם, לידי.

כן, זאת היא, האהבה.