"אין באנדם שלא יתאהב בך..."
איך חייכתי כשאמרת את זה. אני בחיים לא אשכח את זה...
היית מביא את המשפטים האלה מאמצע שומקום, והם היו תמיד איכשהו
בזמן הנכון.
תמיד היית יודע לומר בדיוק מה שהייתי רוצה לשמוע,
תמיד היית יודע, כאילו..  לעבוד עליי כמו שצריך... כמו שאף אחד
לא ידע.
כאילו בשביל שאני לא אדע את האמת.
אני לא אשכח את היום הזה, היום שאמרת לי את הדבר הכי יפה שאמרו
לי אי פעם... כשהייתי באיטליה, ודיברנו בפלאפון... הייתי אמורה
לבוא אלייך אחרי, צחקנו כזה...
"שווה זיון, הא?"
"רק זיון? נעלבתי... אני שווה יותר מזה."
"איילת, אני צחקתי, אין דבר בעולם הזה שקרוב להיות שווה לך,
אני אוהב אותך..."
איך גרמת לי לחשוב, שאהבה זה עניין של תזמון. של להיות במקום
הנכון, בזמן הנכון, לומר את הדבר הנכון לבנאדם הנכון.
וכשאמרת שאתה אוהב אותי... מהפעם הראשונה הרגשתי שיש בך משהו
נורא אמיתי. כשאמרת את זה בכזה מצב סתמי, על משקל "בא לי
גלידה"... אבל נשמעת כל כך... כל כך... האמת? אוהב.
איך גרמת לי להרגיש רע בהתחלה, שזה היה לגמרי חד צדדי. איך
גרמת לי לשקר לך, כאילו ביקשת את זה, וכאילו לא השארת לי
ברירה. איך גרמת לי להרגיש רע עם זה... גרמת לי כל כך הרבה.
פשוט... גרמת לי להתאהב בך.
ממש לא השארת לי ברירה.
אני עד עכשיו זוכרת כל שיחה ושיחה שלי איתך. כל מה שאי פעם
אמרת לי. לכל מילה שלך הייתה עליי השפעה שלשום דבר אחר לא
היה.
הוצאת ממני צד אחר שלא ידעתי שהוא קיים, שבזמנים היותר טובים,
הייתי פשוט קמה בבוקר, ומחייכת. פאקינג ככה סתם.
בזמנים ה"פחות" טובים? אפילו אין מה להתחיל
את הפעם הראשונה שראיתי אותך, דווקא הייתי יכולה לשכוח. אני
ואתה, ועוד אנשים לא משמעותיים בסנטר, ככה סתם.
באמת שסתם... אז? אז לא היה כלום, וגם לא חשבתי שהיה. לא הייתי
יכולה לנחש.
אבל את הפעם השניה? אותה אני לא אשכח.
כשאמרתי לך לחכות לי מתחת לדבר הגבוה הזה עם הדגל שם בעצרת,
שבקושי זיהיתי אותך, כי כשאתה מתאהב בבנאדם, אתה רואה אותו
שונה, ובמשהו כמו חודשיים וחצי שלא ראיתי אותך, ופיתחתי אלייך
כל כך הרבה רגש, נראית לי כל כך שונה, עד שהיית צריך לגעת לי
בכתף בשביל שאני אזהה אותך, ולא האמנתי שזה אתה.
אני זוכרת בדיוק מה חשבתי... חשבתי לעצמי "זה הוא? לא יכול
להיות... אין סיכוי." שמעתי את דפיקות הלב שלי ברדיוס של ה-200
מטר מסביבי.
והסתכלתי עליך - ופשוט הייתי בהלם.

אני זוכרת, שתמיד היינו בקשר. תמיד תמיד תמיד. בבוקר
כשהתעוררתי מצליל הודעה ממך, בצהריים, ואחרי, ובערב בכלל,
הייתי אפילו מוותרת על יציאות רק בשביל שיחת טלפון איתך,
ובלילה - כל הלילה, עד הזריחה, שגם ככה שנינו היינו נרדמים עוד
לפני.

וכמובן שזה הגיע אחרי כמה זמן... נהייתי תלויה בך. ממש, בקטע
רציני. נו, מה אני יכולה לומר להגנתי, נתת לי - זה מה שאני
אומרת. מה זאת אומרת נתת לי? כאילו התחננת שאני אהיה תלויה
בך!
אמרת [ואפילו קיימת] שתמיד תהיה שם בשבילי, ונתת לי להרגיש
שאהבת אותי, וכל הפעמים שאמרת לי שאתה אוהב אותי, ובצורות כאלה
ששייקספיר וכל הפוצים האלה שכותבים יפה לא היו חושבים עליהן,
משהו.. פשוט.
ואני גם זוכרת שאמרת לי שאתה אוהב אותי בצורה שלא אהבת ולא
תאהב אף אחד אחר ואף אחת אחרת, ושאמרת שבחיים לא תפסיק לאוהב
אותי, ושאמרת שאתה כל כך אוהב אותי..
ואז, כשזה הגיע לשלב אחר, יותר אמיתי מבהתחלה, הקטע הזה שאחרי
שאתה חושב שאתה מתאהב בבנאדם, שאתה כבר יותר מכיר אותו ואוהב
אותו בזכות מה שהוא באמת, ולמרות מה שהוא באמת, הגיע הקטע
שגיליתי את כל מה שלא היה אמיתי.
כל הדברים הקטנים האלה, השקרים שדפקו את הכל [בשבילי לפחות].
והאירוניה, שכל מה שאמרת, היה בשביל להרשים אותי, ולגרום לי
לאהוב אותך,
וכל מה שאמרת, היו הדברים שמנעו ממני לאהוב אותך יותר.
כמובן שאחרי זה [באופן בלתי נמנע] פשוט אהבתי אותך יותר,
ומה שהחזיק אותי שם היה שהרגשתי שזה היה הדדי.
אבל בטירוף... הייתי בטוחה בזה. טוב, הייתה לי סיבה.
נתת לי סיבה!
אבל היי, אני בכל זאת נקבה, ויש לי אינסטינקטים, והם אפילו
נכונים.
התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר.
משהו פשוט היה חייב לדפוק את הכל. חייב.
אני לא אשכח שאמרתי לך לעלות לאיסיקיו כי אני לא יכולה לעשות
את זה בטלפון, ובטח שלא פנים מול פנים.
ואמרתי... "יש לי שאלה אלייך, וחשוב לי שתענה לי בכנות."
"תשאלי."
"אתה עדיין אוהב אותי?"
"אני לא יודע."
ואת שלוש המילים האלה, כאילו שמעתי אותך צועק אותן. חזק וברור.
עד היום הן מהדהדות לי בראש לפעמים, כאילו רק בשביל להזכיר לי,
שהיי! את לא... נכון שזה מצחיק?
התחלתי להבין למה אנשים רוצים לירות בעצמם.
רק בשביל להשתיק קולות שכאלה.
אז, שם, באותו הרגע, ידעתי שזה נגמר.
זאת אומרת, ידעתי, אבל עוד לא הפנמתי.
העדפתי להאחז בספק.
אבל בשלב מסוים כבר לא היה במה להאחז.
פשוט פירקת אותי לגורמים.
ואז התנתק הקשר. זאת אומרת, מבחינתך. אני עוד הייתי קשורה
אלייך.
כל כך קשורה אלייך, ברמות שאי אפשר לתאר.
נו, מה... אפשר להאשים אותי? נתת לי, אז נקשרתי.
בימים הראשונים, זה היה פשוט כל כך קשה... אבל זה לא הפסיק
שם.
עברו עוד ימים... ועוד... ושבוע... ושבועים... ושלושה...
וחודש... חודשיים... שלושה... מצאתי את עצמי במצב שעברו
ארבעה-חמישה חודשים ואתה עדיין לא יצאת לי מהראש. זה נראה פשוט
כל כך אבוד, שהיו פעמים שפשוט ישבתי בחדר, מתחת לשמיכה,
וקיוויתי שיקרה איזה משהו ואני פשוט אמות וזה ישחרר אותי
מההרגשה הזאת.
וכשזה לא קרה, זה היה אפילו עוד יותר קשה.
שם, התחלתי להבין, שכשמישהו אומר לך "אני שם בשבילך מתי
שתצטרך" זה לא באמת עוזר.
כי אף אחד לא יכול לעשות כלום.
רק אתה יכול לעזור לעצמך.
ועכשיו למדתי גם שהזמן מרפא הכל וצריך לנצל את זה לטובתך, שאת
הדברים שתרצה לזכור אתה תזכור הרבה יותר קיצוני וברור, והדברים
שתרצה לשכוח ייראו לך בסופו של דבר ממש חסרי משמעות.

ואם לא שכחת, סימן שאתה לא באמת רוצה לשכוח.







עריכה: 18 באוגוסט, 2005, זה רק מוכיח לי שעל אהבה ראשונה
פשוט אי אפשר להתגבר.


עריכה: 20 במרץ, 2006, איך עולמות התהפכו... חצי שנה שמח..
אני אוהבת אותך