פקחתי את העיניים שלי וראיתי הכל מטושטש וברור. כמו שכשקמים
בבוקר והמראות נראים קצת עמומים אבל הצבעים מאוד ברורים, טריים
כאלה...

הסתכלתי לכל הכיוונים. כמה יפה כאן חשבתי לעצמי.
יש פה פרחים יפים וסגולים. והשמיים לבנים כאלה... לא... לא ממש
לבנים... כמו וניל.
ויש כאן קולות של שקט מעורבב עם צחוק מתגלגל.
הצחוק הזה מוכר לי...
קמתי.
התחלתי ללכת בלי לדעת לאן.

"שלום", שמעתי פתאום מישהו פונה אליי. "נעים מאוד, מי את?" הוא
המשיך לשאול.

"אני? רז. ומי אתה?" שאלתי ככה סתם פתאום...

"אני אלדד הנחמד. אני הייתי פעם איש חשוב. אבל אז דרסה אותי
משאית עופות."

"משאית עופות?! אוי... לא כיף..." עניתי לו בחוסר רגישות.

"כן... חזרתי מחוג סיירות ופתאום שמעתי ציוץ של ציפור ממש
נדירה ולא שמעתי כלום חוץ מזה. גם לא את הצופר של המשאית.
ועכשיו אני כאן. ואיך את הגעת לכאן?"

"אני? אני... לא ברור... היו לי כמה לילות לא שקטים לאחרונה.
לילה אחד החלטתי שדי."

"אז התאבדת?"

"לא! לא... מה פתאום... התקף לב."

"התקף לב? אבל את צעירה!"

"כן, אני יודעת... זה קצת מוזר... נדמה לי שזה קשור לנשמה שלי.
היא זקנה ממני בכמה שנים."

"אההה... לא הבנתי..."

"כן... לא התפתחתי טוב... הנשמה שלי התפתחה מוקדם מדי כך
שלמעשה נולדתי בגיל עשרים. עד גיל ארבע עשרה זה לא בלט כל כך
אבל ברגע שההורמונים מתחילים לעבוד... אתה יודע איך זה..."

"אז בת כמה את עכשיו?"

"זהו... שזה לא שומר על קצב אחיד... כיום אני בסביבות גיל
החמישים."

"מוזר... אבל את בכלל לא נשמעת לי זקנה... וגם לא בוגרת
במיוחד... ומה זה כל המשיכות המוזרות האלה באף? ולמה את לא
אוספת את השיער שלך? תסתפרי... ומה הקולות המוזרים האלה שאת
מפיקה מגרונך? אני לא מאמין לך שאת בת חמישים."

"טוב... אתה קצת מעליב אותי... וחוץ מזה שזה בכלל לא קשור...
הנשמה שלי לא עובדת איתי בכלל... יש לה חיים משלה... לפעמים
היא קופצת לבקר."

"את נשמעת לי מעט מוזרה..."

"אז תגיד, מה עשו לנהג המשאית שדרס אותך?"
"כלום... שללו לו לאיזה שבועיים ואחר כך עשו לו איזה
קומבינה... וזהו... "

"ומה עם פיצויים למשפחה שלך?"

"לא הייתה לי משפחה... הם נסעו פעם לפולין לטיול שורשים ואבא
שלי התאהב במקום והחליט להישאר שם. אני לא הייתי מוכן בשום
פנים ואופן. ומאז אני חי כאן והם שכחו ממני ואני לא יותר מדי
מעוניין לדעת מה שלומם."

"אבל הם ההורים שלך."

"מי עובר לגור בפולין? מי, תגידי לי? מי?!"

"טוב... בוא תעשה לי סיור כאן... אני לא מכירה פה כלום..."

"עזבי... אין פה שום דבר מעניין... די משעמם פה בסך הכל."

"תגיד... איפה... איפה... ההוא...?"

"מי?"

"נו... ההוא... הבורא, ריבונו של עולם, אללה, גוד, יהוא,
אלוהים אדירים... איפה הוא?"

"חחח... נסע לטורקיה... סתם... לא יודע... מי בכלל אמר לך שהוא
קיים?"

"לא יודעת, חשבתי שאחרי שמתים זוכים לפגוש אותו..."

"לא יודע... לא נראה לי... ואני פה כבר זמן די ארוך."





אני מתה כבר 15 דקות וארבעים ושלוש... ארבע שניות.

כבוד.