כמו כל יום חמישי, גם שבוע שעבר הלכתי עם דודי לפארק, אנחנו
כמו אחים.
ויום חמישי הוא היום שלנו. בדרך כלל אנחנו הולכים ביום חמישי
לים או לפארק. דודי תמיד מביא איתו איזה בקבוק קולה, ואני תמיד
קונה ארטיק. בדרך כלל אננס כי זה מה שהוא הכי אוהב לאכול.
הוא יודע עליי הכל, ואני עליו. אני חושבת שהוא היחיד שיודע מי
אני באמת, היחיד שאני מתנהגת לידו כמו שבא לי, ולא איכפת לי..
וגם לא לו.
אבל הפעם זה היה שונה, במקום לדבר על הכל, לרכל על כולם,
ובמקום שהוא יצחיק אותי כמו תמיד עם סיפורים שרק הוא יודע
לספר, סתם נשכבנו על הדשא בפארק והסתכלנו על השמיים. לאט לאט
החשיך, והתיישבנו. מוכר הארטיקים כבר לא היה שם כדי שאני אקנה
ארטיק, וגם בקבוק הקולה נגמר. התחלנו לדבר. בהתחלה זה היה
כרגיל, הוא התחיל לספר  את הסיפורים שלו, על הקופים שגרים
מעלינו, על יחסי מין עם בעלי כנף, ואת כל שאר הסיפורים  'שלו'.
אחרי זה, הוא שתק. הוא אף פעם לא שתק כשהיינו יחד. אבל עכשיו
כן.
שמתי עליו ראש וחזרתי להסתכל בשמיים.
כל האווירה הייתה מאוד מוזרה. אף פעם לא הייתה אווירה כזאת
ביום חמישי.
החזקנו ידיים כמו תמיד. התחלנו לדבר שוב. הוא אמר לי שהוא הוא
אוהב אותי. אמרתי לו שגם אני אותו. אז הוא אמר לי שאני לא
מבינה, הוא א-ו-ה-ב אותי. שתקתי. אף פעם לא שתקתי כשהיינו יחד.
אבל עכשיו כן.
חזרנו להסתכל שנינו בשמיים. תמיד כשהיינו בלילה בים, או
כשהיינו יוצאים רק שנינו  
לטייל הוא היה מסביר לי על קבוצות כוכבים, רק מלראות את הברק
בעיניים שלו כשהו הסביר לי, ידעתי כמה הוא אוהב את זה. ואני,
נורא אהבתי להקשיב לו, ולהסתכל לו בעיניים תוך כדי.
בפארק לא ראו את הכוכבים, בגלל כל האורות, החלטנו ללכת
הבייתה.
בדרך היה לי קר הוא חיבק אותי. הוא תמיד היה מחבק אותי כשהיה
קר, אבל הפעם זאת הייתה תחושה שונה. תחושה מוזרה.
אף פעם לא חשבתי עליו ככה, תמיד הוא היה כמו אח שלי ופתאום
"אני אוהב אותך"?
זה לא היה מתאים....
הגענו לכניסת הבית שלי, חיבקתי אותו כמו תמיד, אבל זאת הייתה
תחושה שונה, מוזרה...
נכנסתי הבייתה והלכתי להתקלח. נראה לי שעמדתי במים 20 דקות
בוהה בנקודה בקיר וחושבת. יכול להיות שאפילו נרדמתי לשתי דקות.
אבל חשבתי הרבה. התחלתי לבכות, פחדתי שכל מה שהיה לנו יהרס...
הלכתי לישון.
למחרת ישבנו בהפסקה על הדשא, כמו תמיד כאילו כלום לא קרה. אבל
שנינו ידענו שהכל משחק, העמדת פנים. וזה כאב לשנינו.
הוא התחיל לדבר: "שמעי עמית אני... אני לא יודע מה קרה לי"
אמרתי לו שלא קרה כלום , שאני שמחה שהוא אמר לי,הוא הפסיק
אותי, כאילו לא אמרתי כלום והמשיך: " פשוט, תראי יש לי משהו
חשוב להגיד לך"
פחדתי. הוא אף פעם לא דיבר ברצינות כזאת, לא כשהיינו יחד.
"פשוט תקשיבי" הוא שוב המשיך " אני עוזב".
שתקתי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
"שמעת?" הוא שאל, "אני עוזב....!"
"מה" שאלתי בשקט, ואז הגברתי את הקול "אני לא מבינה, מה? מה
זת'ומרת עוזב?"
"עוזב"
הוא השתתק....
השתתקתי גם.
בסוף הצלחתי לאגור כוחות, "אולי תסביר קצת יותר? שאני אבין?
עוזב לאן? מתי? עם מי? עוזב?!"
הוא עצם עיניים וכשהוא פתח עמדו לו דמעות. לא הבנתי כל כך מה
הוא רצה, אבל לא הייתי צריכה כדי שגם העיניים שלי יתמלאו
בדמעות.
"פשוט תדבר"
"טוב תשמעי, אני טס לחו"ל."
"מה?!" זלגה לי דמעה.
"בגלל זה התנהגתי מוזר אתמול, בגלל זה אמרתי לך שאני א-ו-ה-ב
אותך."
"אבל למה?!" זלגה לי עוד דימעה מהעין השנייה. הוא התעלם
והמשיך,
"רק את יודעת, אל תספרי לאף אחד, אם כולם ישאלו זה רק יעציב
אותי, אני עוזב מחר בבוקר."
הרבצתי לו, והוא חיבק אותי, זה היה נראה כאילו חתכו איזה תמונה
מסרט.
"אני מצטער, אבל אין לי ברירה, את יכולה לבוא איתי, אבל אני לא
יכול להישאר"
"מה לבוא איתך?" התחילו ליזול לי יותר ויותר דמעות "מה מחר
בבוקר?!" לא ממש הבנתי מה קורה מסביבי, ורק שמעתי אותו ממשיך
לדבר.
"קיבלתי מילגה ללמוד בלונדון, ואני חייב ליסוע, את יודעת שתמיד
רציתי לגור שם, ללמוד שם תיאטרון, ועכשיו יש לי הזדמנות, אני
לא יכול להיות פה כשאני יודע שאני יכול להיות בלונדון"
"מחר בבוקר?! מתי חשבת להודיע לי?!" צרחתי "מתי?!"
"לא כל כך חשבתי" הוא אמר בשקט "לא רציתי לראות אותך ככה"
באותו יום הלכנו לים, רק אני והוא, ישבנו, כל הלילה, הוא הסביר
לי על הכוכבים, לפי הברק ידעתי כמה הוא אוהב את זה, לפי הדמעות
ידעתי כמה הוא יתגעגע לזה. ידעתי כמה אני אתגעגע לזה.
כשהוא ליווה אותי הבייתה הוא נעצר, נעמדתי לידו. אחרי כמה
שניות הוא הסתכל עליי ואמר "את יודעת עמית, אני לא מצטער על מה
שאמרתי לך אתמול" הוא השתתק, התנשם והמשיך "אני באמת אוהב
אותך" . חייכתי, הוא נישק אותי על המצח, וחיבק אותי. עמדנו
מחובקים בערך חמש דקות, אחר- כך המשכנו ללכת מחובקים שותקים
כמעט כל הדרך.

החלטנו לשמור על קשר במכתבים, אבל שנינו ידענו שזה לא יעבוד.
אפילו שכל כך אהבנו. זה לא יעבוד בלי לראות אחד השני, זה לא
אנחנו.