"ג'ינג'י זה אופי וג'ינג'י זה טבע, על ראש הג'ינג'י בוער
הצבע." אלו מילות שיר שהושר ברדיו לפני הרבה שנים. יש אמת
במילות השיר המתייחס לאופיים של הג'ינג'ים. כאחת השייכת למשפחה
זו, יכולה אני לספר שהג'ינג'ים הם לא מקשה אחת, ויש הבדלים
רבים הנוגעים לצבע שיערם, לגודל הנמשים, ולסומק הפנים. זוהי
משפחה גדולה ורבת גוונים, המחולקת לקבוצות ותתי קבוצות.
בקבוצה הראשית נמצאים הג'ינג'ים האמיתיים, להם קראנו "קלבסות",
צבע שיערם אדום לוהט, גבותיהם אדומות ונמשים צפופים וגדולים
מכסים את פניהם וידיהם. וכאשר קראת להם בלעג: "ג'ינג'י קלבסה",
פניהם היו הופכים לרמזור אדום רב עוצמה, שהבריח את כל העומדים
מסביב למראה הגוש הלוהט העומד להתפוצץ.
בקבוצה השנייה נמצאים הג'ינג'ים המעורבים, להם יש גם ג'ינג'י
וגם טיפה בלונד בשערם. גם פניהם וידיהם מנומשות, אך בצפיפות
פחות גבוהה. גודל הנמשים יותר קטן, ומספרם הכללי באוכלוסיה
יותר גדול. להם לא קראנו "ג'ינג'י קלבסה" להם קראנו סתם:
"ג'ינג'י". גם פניהם בשעת מבוכה הפכו לצבע אדום, אך כאודם
העגבנייה בראשית התפתחותה, וגם הם לא היו מאושרים ביותר עם צבע
שיערם.
בקבוצה השלישית נמצאים הג'ינג'ים לייט, מה שנקרא ג'ינג'י חלש.
ג'ינג'י, אבל לא ממש - ג'ינג'י דבש. גם להם היו את כל הסימנים:
נמשים, צבע עור עדין המסמיק ביתר קלות מאשר שאר צבעי השיער
באוכלוסיה. וכן, גם הם לא נמלטו מהכינוי: "ג'ינג'י". אבל ההבדל
הוא, שלהם קראו כך כשם חיבה ולא כשם מעליב, או מזלזל - כך הם
רצו להאמין.
אני שייכת לקבוצה השלישית. גם לי היו נמשים. והייתי מסמיקה
במהירות ובקלות, לא כרמזור אדום, וגם לא כעגבנייה בראשית
התפתחותה, אלא ככלנית מתחת לחגווי הסלע, שלא ראתה הרבה את
השמש. גם לי קראו ג'ינג'ית.
אני, הייתי ג'ינג'ית דבש, וככה הרגשתי - דבש.
בהיותי בבית-ספר יסודי קרה דבר מאוד מוזר, מספר הג'ינג'ים
בכיתתי היה בלי כל קנה מידה ליחסם באוכלוסיה. מתוך שלושים
ילדים שלושה היו "קלבסות", שלושה היו "סתם ג'ינג'ים", ואני,
הדבש - ג'ינג'י לא ג'ינג'י.
לג'ינג'ים בכיתתי היה כוח, אי אפשר היה שלא להבחין בהם. הם היו
חבורה מלוכדת מאוד והייתה ביניהם "אחוות לוחמים". ברגע שמישהו
קרא ג'ינג'י, שישה ילדים ענו במקהלה "כן", וזאת הסיבה
שהג'ינג'ים בכיתתי זכו לקריאת שמותיהם האמיתיים, ולהתייחסות
אישית - לשמחתם. ואם העז מישהו וקרא לאחד מהם: "ג'ינג'י
קלבסה", מיד הרגישו את הכיתה בוערת, ניצוצות עפו באוויר
מעיניהם של שישה אדומי שיער, ועוד דבש אחת.
היה מאוד נוח עם כל כך הרבה ג'ינג'ים. לפעמים בשעת משחק לא
היינו מבזבזים זמן על חלוקה לקבוצות אלא פשוט היינו אומרים:
"הג'ינג'ים נגד כל השאר". לכל מקום שכיתתי הגיעה אליו, הרגשנו
במבטי עיניים מלווים בחיוך רב משמעי. משכנו תשומת לב ואהבנו את
זה. "כיתת הג'ינג'ים" קראו לנו, הרגשנו מיוחדים. אצלנו זכו
הג'ינג'ים לכבוד. גם תפקידים מיוחדים קיבלו הג'ינג'ים. שניים
היו אחראים על הסדר בחצר, שניים היו אחראים לדאוג לכיתות
הנמוכות בזמן ההפסקה, שניים היו בוועד הכיתה. ואני, הדבש,
הייתי אחראית על הספריה.
חלפו השנים, כל אחד הלך לדרכו, גם אנו הג'ינג'ים המשכנו
בדרכנו. והנה, אחרי הרבה שנים נפגשנו - כנס מחזורים. בהתרגשות
ציפיתי למפגש. לפחות שישה אנשים לא תהיה לי בעיה לזהותם. כך
חשבתי לעצמי.
התקבצנו כולנו. שלום, אהלן, טפיחה על השכם. לפתע נשמעה קריאה
בחלל: "ג'ינג'י", ומפינת החדר ענו שישה אנשים "כן". וכל ששת
הג'ינג'ים התקדמו לעבר המנחה. "אתם הג'ינג'ים?" שאל מנחה הערב.
"כן", ענו השישה. צחוק פרץ באולם. איך השנים עושות את שלהן,
הרהרתי. שלושה ג'ינג'ים הפכו לבעלי שיער לבן לגמרי, שניים
אחרים היו קרחים, אפילו שערה אחת לא בצבצה מראשם. והשישי, צבעו
דהה והפך למעין אפרפר חום משונה. ואילו אני, הדבש, שפר גורלי.
אני כמו כל הנשים, לא הקרחתי, אך צבע שערי השתנה. כידוע, נשים
אוהבות לצבוע את שערן. ומתוך מגוון הצבעים שהיו על המדף, בחרתי
את צבע הפלטינה, כן, הבהיר הזה, שמוסיף קצת זוהר. זוהר השייך
לבלונדינים ולא לג'ינג'ים, רציתי קצת לפצות את עצמי על שנים
שעברו. הפתעה נוספת הייתה, שבמקום הג'ינג'ים מהעבר, היו באולם
כמה נשים יפות, שגם הן בחרו ממדף הצבעים את הצבע שהן חשבו שהוא
היפה ביותר - ג'ינג'י. וככה התערבבו להם כל הצבעים, השחור החום
הבלונדיני הג'ינג'י והלבן. רעמות השיער הפכו לקרחות, צמות הפכו
לתלתלים ומכיתה של ג'ינג'ים לא נשאר אפילו ג'ינג'י אחד לרפואה.