מניאקים לא מתים. עדיין...

עכשיו אני כועס. וילונות אדומים ארוכים ארוכים של כעס, שזורים
פנינים שחורות של אכזבה. ברקים מכוערים אפורים של מרירות
קורעים אותי לרוחב ובאלכסון והכל צועק בפנים ומחריש לי את
האזניים אבל אני שותק בכל זאת. אוכל את עצמי ושותק. מתקפל
כרגיל כשכולי רותח בפנים ומפחד לשחרר את הזעם הזה. אן היא
האקסית המיתולוגית שלי. בלונדה גבוהה עם גוף משגע ויופי מהמם
סטייל סינדי קרופורד. אהבתי אותה כמה שרק יכולתי ושמונה שנים
אחרי שנפרדנו עדיין היה לי קשה לשחרר אותה. האכילה אותי ים של
מרורים הכלבה (שלא באשמתה, יש לציין, הרבה מהם בישלתי בעצמי
והיא רק הגישה), אבל בסך הכל תמיד חדר טוב הלב הבסיסי האמיתי
שלה את כל מעטפת האינטרסים המעוותים שהעולם הזה נוהג לעטות
עלינו, בני האדם. תמיד אפשר היה להציץ דרך עיניה החומות אל
מעבר למסך הבלבול היישר אל הכוונות הנאיביות שלה.
על אסף אני לא יכול להגיד את אותם הדברים. בטח שלא עכשיו כשאני
כל כך כועס עליו. כוס אמא שלך יא אפס אחד, איך יכולת לעשות לי
את זה? פעם שנייה? למה נתתי לך? אתה בטח לא רואה אותי ממטר, לא
מקדיש לכל הסיפור הזה עוד שניה אחת של מחשבה ואני יושב כאן
וטוחן את המוח והמקשים בשביל לחזור בפעם המי יודע כמה על
הסיפור הזה. חכה חכה, זה עוד לא נגמר.
אז כמו שהתחלתי לכתוב, לפני התקף הזעם הרגעי/תמידי הזה, אסף
הוא לא בדיוק המועמד שלי לפרס החבר הנאמן. הוא גבוה ורזה
ומתולתל ובלונדיני עם עיניים כחולות גדולות וריקות, כאלה שאתה
מסתכל לתוכן ופשוט לא רואה כלום. הוא בדיוק חזר מחו"ל ובתור
חבר, מה שזה לא אומר, הזמנתי אותו להיזרק אצלי לכמה זמן שהוא
רוצה. שבועיים לתוך השותפות המחודשת הזאת זה קרה. אן הכירה
אותו דרכי לאחר עוד נסיון קאמבק כושל שלנו וביקשה שאני אחבר
ביניהם. ערב לפני החיבור אמרתי לאסף שבאמא שלו יואיל בבקשה לא
לגעת בה עדיין. לא מולי, לא בערב הראשון, כי אני עדיין קצת
קשור אליה. הוא ענה ב'אין בעיה. היא גם ככה לא מעניינת אותי כל
כך'. אז בערב שאחרי אכלנו יחד ארוחת ערב, שלושתנו, אצל חברה
טובה שלי, ואחר כך בלילה, אסף ואן יצאו החוצה ואני נשארתי עוד
שנייה בפנים להגיד שלום. כשיצאתי אסף עמד שעון על דלת המכונית
ואן מולו, קרוב. קרוב מדי לטעמי, אולי 20 ס"מ. ראיתי את היד
שלו מונחת על מותניה. אחר כך הם שניהם יכחישו את זה. אולי אני
מדמיין. אולי לא. בכל מקרה, אמרתי לילה טוב ופניתי ללכת משם.
כעסתי מאד אבל אמרתי לעצמי, נו, תתבגר כבר, שחרר קצת. עוד אני
צועד במרץ מתודלק בכעס במורד הרחוב החשוך, עוצר לידי ג'יפ
ובתוכו איזה אקסית של אסף ושואלת איפה הוא ואם בא לי ללכת
למסיבה. אמרתי לה שאקח אותה אליו וקפצתי לג'יפ. נסענו חזרה
ואיך שהגענו ישר באתי אליו ואמרתי לו בנאדם, איך אתה יכול?
ביקשתי ממך, לא? המניאק פשוט נעץ בי את עיני העגל שלו ואמר
'מה, הרי אמרתי לך שיכול להיות שיקרה משהו...'
אוקיי, עכשיו חשוב שתבינו - מה שהטריף אותי בשנייה הזאת לא
הייתה הבגידה באמון (הייתה או לא הייתה), אלא השקר - אני כבר
לא ילד ומבין איך העולם הזה עובד ואכלתי מאסף כבר אינסוף שקרים
קטנים. פאק, הרי היינו שותפים לדירה שנה שלמה ואני מכיר אותו
קצת. למרות כל זה יש לי עדיין בעיה רצינית עם כל נושא השקרים.
קראו לי נאיבי ומטומטם ואטום אבל אני לא סובל שמשקרים לי. בטח
שלא כשזה קשור בנשים. עניין של ריספקט, של חינוך דפוק, של יותר
מדי סרטים הוליוודיים, עניין שלי. על המקום ירדו עלי שוב
הווילונות האדומים והתחלתי לצעוק עליו שהוא שקרן מלוכלך ושיקח
את כל הדברים שלו ויעוף לי מהבית. מעט מאד אנשים ראו אותי
משתולל מזעם בחיים האלה וכולם אמרו שאני בן אדם אחר. בן אדם
מפחיד. שלא מזהים אותי בכלל ככה. דרך הרעידות הבלתי נשלטות
שלי, ראיתי את הפחד בעיניים החלולות שלו. לרגע חשבתי לפוצץ
אותו אבל החלטתי לא.
חודש אחר כך נהיה לי לא נעים מכל הסיפור ואנשים שדיברתי איתם
כל הזמן אמרו לי שאני דפוק ושהקשר עם אסף הרבה יותר חשוב לי
מכל בחורה ושחברות כמו שלנו (הא) לא דופקים סתם, אז הלכתי
לקנוסה - קיפלתי את האגו עמוק בין הרגליים והלכתי להגיד שאני
מתנצל, שאיבדתי את זה ושזה בגלל שהוא שיקר. הצגתי את כל הנושא
כאשמתי מלכתחילה וביקשתי סליחה. כשקרל הגדול הלך לקנוסה
לאפיפיור לבקש סליחה, זה היה טריק שנועד למנוע מלחמה ולמנף
לעצמו עוד קצת כוח והאפיפיור, בהיותו גם כומר, נאלץ לסלוח. אז
אסף, המניפולטור הזה, משחק לי אותה נעלב ואומר שבפעם הבאה הוא
לא יסלח כל כך בקלות ואני מרגיש את הכעס מבעבע בפנים אבל יושב
עליו חזק ובולע את הלשון. אוקיי. נגמר הסיפור.
שנה עברה וכלום לא השתנה. אסף יוצא כבר שנה עם נוגה - שכנה
וידידה. אנחנו נפגשים בעיקר כדי לעשן ביחד או במכללה שבה למדנו
יחד - אנחנו מגיעים לשם כדי לבדוק אימיילים בספריה. אומרים
שלום. הכל נראה בסדר למרות ששוב לא יחזור להיות אותו הדבר.
האמון הבסיסי נשבר. הרבה פעמים אני רואה את אסף משוטט באתרי
היכרויות באינטרנט ותוהה כמה זה אתי כל הסיפור הזה ואם הוא
(שוב) בוגד בנוגה ואם אני צריך להגיד משהו כי היא בכל זאת חברה
די טובה שלי. האם מותר לי לשבור את קוד האחווה הגברית המזויפת
הזאת שאני לא מאמין בה גם ככה רק לטובת האמת (שבה אני דווקא כן
מאמין)? 'האם אני אדפוק עוד פעם את החבר שלי?' מי זה בכלל
המציא את השטויות האלה? הוא לא ראה סרטים הוליוודיים כשהיה
ילד? מה הם הקודים החברתיים הגבריים המטומטמים האלה? למה אני
צריך לציית להם בכלל? אני שותק. כלום לא קרה, זה רק אני, אוגר
כהרגלי את הזעם בפנים, מחכה להתפוצץ ואז כועס על עצמי עוד יותר
על זה שאני ממשיך להיות צבוע ונחמד אל אסף למרות שאני כועס. כל
כך כועס.
אז יום חמישי אחד בערב אנחנו רואים כדורסל אצל נוגה בדירה -
נוגה, אסף, אני ועוד חברה של נוגה. כשאנחנו יוצאים, בדרך
לאוטו, החברה שואלת אותי אם אני רואה NBA. אני מחייך ושואל אם
לא סיפרתי לה אף פעם שהייתי כתב ספורט בשיקאגו פעם ושכדורסל
אמריקאי זה הכיף הכי גדול שלי. היא שואלת אם אפשר לבוא לראות
אצלי ואני מסביר שאין לי טלויזיה בבית מתוך עקרון כי זה שותה
לי את החיים, אבל שאני אשמח לבוא לראות איתה כדורסל בכל מקום.
חמודה זאת. נראה לי שמשחקי NBA (שנערכים בשעות הקטנות של
הבוקר) יכולים להיות איזה רמז שאני מפספס אבל לא בטוח. אני
אומר לילה טוב. יום אחר כך אני מגיע לאסף ושואל אותו מה נסגר
איתה. הוא אומר שלא כדאי לי בכלל לגעת בה כי היא מתוסבכת.
כולנו מתוסבכים, אני אומר לו, אני, אתה... הוא אומר שהיא
פסיכית ומתוסבכת ברמות כאלה שאני באמת לא רוצה לדעת, ומוסיף
שחוץ מזה היא גם הייתה עם איזה חבר משותף שלנו ושהשדיים שלה
בכלל לא כל כך גדולים (כאילו שזה משנה לי משהו) ושזה הכל חזיות
מרופדות או איזה קשקוש כזה. אף פעם לא סמכתי על הבן אדם הזה כל
כך בקטע של בנות אבל ניחא, חשבתי. אני אכיר ואחליט בעצמי.
למחרת הבחורה מזמינה אותי להתפלח יחד להופעה של משינה. אסף
והחבר המשותף ההוא מברמנים שם ויכניסו אותנו מאחורה. סבבה,
חשבתי. למה לא? נסענו באוטו שלה והייתה אחלה הופעה. בדרך חזרה
אנחנו נכנסים לשיחת נפש. היא מעניינת אותי ובא לי עליה אבל אני
מבין שזה חד כיווני והיא בכלל עדיין בקטע של האקס שלה, החבר
המשותף. היא שואלת אותי מה אני חושב על אסף. אני אומר את האמת
ושובר את הקוד החבריגברי ההוא שכולם מדברים עליו - אני אפילו
אומר לה ששאלתי אותו עליה והוא אמר לא להתקרב כי היא מתוסבכת
וכי הייתה עם ההוא. את הקטע על השדיים אני לא מזכיר. גם לי יש
קווים אדומים. אנחנו עוצרים ליד הבית שלי ומדברים עוד קצת על
החיים ומערכות יחסים וכאלה והיא מתרגשת מאד ואפילו בוכה קצת.
לא יודע למה. לילה טוב ונשיקה על הלחי.
ביום שלמחרת אסף תופס אותי במכללה. 'תגיד לי, מה עשית לה אתמול
בלילה?' הוא שואל. 'באה אלי כולה בוכה ואומרת לי שאתה אמרת לה
שאני אמרתי שהיא פסיכית ולא להתקרב אליה'. אני מבין ישר מה
קורה פה. נכון, לא הייתי צריך להגיד לה כלום וגם אמרתי לו
שבקטע הזה הוא צודק ואני מצטער. נכון, שברתי את הקוד. ונכון,
הוא שוב עושה לי את זה - בא אלי ומשקר לי בפרצוף כדי לכסות על
התחת המכוער והמלוכלך שלו. מניאק. או איך שאני כועס עכשיו. איך
בא לי לפרק לשקרן הזה את הצורה. כאן ועכשיו. אבל לא. אני בולע,
קם והולך הביתה, להתבשל מבפנים. טמבל.