זכוכית משתקפת בזכוכית ויין תחת יין. אני עוזר לה לנגב את הבטן
ומרגיש את הצריבה בפעם השלישית היום. "תורידי אותו" והיא
מורידה ורומסת. כל הבית מלא בבני בליעל, יצירי שטן שלא מבזבזים
דקה.
נדלים.
נשכב על הגב ומריח את הזרע בשערה המקורזל. הילד בוכה. אני
הולך.
אני בא, אני בא ומסיר יציר שטן שרצה לשחות. מצחיק וחוצפן.
התינוק מוציא לי לשון נדל וטיפות של ארס נספגות להן בסינר החד
פעמי.
מועך וחוזר לישון.
בצהריים רעש לבן הבוקע מ-ITT ישנה, מזכיר לי לאסוף את הילדה
מהגן.
נכנס לקאדי ומזמזם תוך כדי מציצת לוריוון. בדרך אני אוסף כמה
שקיות של זבל וחתול אחד. עוצר בפינה נסתרת, מחזק את חוסם
העורקים, הווריד הישנוני מתנפח לו לפתע כמו זין של כלב ו-30cc
מתחילים לטייל בגוף המעופש שלי. הדרך לגן מהנקודה בה עצרתי
לתדלוק אורכת כ-20 דקות. אני בלעתי אותה ב-10. פותח לה את הדלת
ביד אחת וביד השנייה מנופף לגננת ההיספנית שמצצה לי בשבוע
שעבר. היא לא כל כך נחמדה הפעם. היא בוהה לי ביד. אני בוחן את
נקודת מבטה ומוצא את חוסם העורקים שלי תלוי שם. אטריה מזויינת.
מחייך אליה חיוך צהוב וסוחט את הדוושה הלא נכונה. היא ממצמצת.
אני ממצמץ. בתי ממצמצת.
הקאדי חושפת שיניים, טורפת פסים לבנים, אונסת רמזורים.
מהמורה מקפיצה אותנו אל על ובנחיתה מטר של M&M'S צובע את
שטיחוני הפרווה. בתי מחייכת, אני מנמנם ורק הלב הכמוש שלי דופק
ללא הרף. הגענו. היא רצה כמו ספיטפייר, מזנקת מעל לערוגת
המריחואנה, וחודרת ללב לבה של אמריקה. אני שולף את עצמותיי
מהקאדי ופוסע תוך כדי מעידות שגרתיות. תיבת הדואר ריקה. כלב
משחק עם מזרק של יום אתמול. "שלום לכולם", אין קול ואין עונה.
גופות של נדלים מעטרים כל פינה ומקקים נחים להם על הספה. צלצול
מוזר בוקע לחלל המלוכלך והשפורפרת מתנצלת על ההטרדה. שוב אותו
צלצול אך הפעם הוא מגיע מחדר הילדים. אני לא הולך. זין!!! אני
לא הולך. "אני לא הולך, את שומעת, זונה נרקומנית שכמותך, תזיזי
את התחת השמן שלך ותבדקי מה קורה שם". החרחור הולך וגובר ומרגע
לרגע מתחיל להישמע כמו מכונה משומנת היטב. הם באים לקחת אותי -
זה נגמר. "את שומעת, הם כאן, הם באו לקחת את הנשמה שלי. את הלב
שלי, את האוזניים שלי, את האפנדיציט המחורבן שלי". חררר.
"תגידי להם שיקחו אותך, את הילדה, את התינוק המלוכלך שלך".
חררר. רוח הקודש מאחרת אך לבסוף היא מגיעה ואוספת את רגליי אל
החדר הרועש. הילדה ישובה בתוך שלולית יצירת פי השופכה שלה
ובוהה בעגבניה. התינוק אדום ותפוח, מעוטר בשרצים ששוחים להנאתם
בים של מוגלה וחומציות. החרחור פסק. הוא מסתכל על התקרה, בוחן
את המובייל שקנינו לו בשבוע שעבר. אני בוחן את המובייל. הבת
יושבת בשתן. דממה.
"בואי", אני אומר ומושיט לחתיכת הבצק יד מיוזעת. אני מושיב
אותה על הכסא הכי גבוה במטבח ומלטף את רעמתה הצהובה. "את
רעבה?" היא מהנהנת.
שתי פרוסות, כף חמאת בוטנים, כפית ריבת תותים ושקט לשעה אחת
לפחות.
אני פותח את דלתות המזווה ומגרש עכביש תוך כדי חיפוש אחר
קופסא.
מוצא, פותח, שולף בול, מלקק ומתעורר לחיים שתמיד חלמתי.