דמעה סוררת החליקה במורד אפה ועשתה את דרכה בעצלתיים לעבר
שפתיה הסדוקות ונעצרה שם. מבטו ליווה את הדמעה ולמרות שידע
שעליו לשים לב לדבריה, לא הצליח. התאווה מאוד לרכון אליה וללקק
את הדמעה לכל אורכה עד שתגיע לשונו לשפתיה. וכמו שנאלץ להתגבר
במחיצתה על תאוות רבות שהיו לו, כך עשה גם הפעם ושוב חש את
ריחה החמוץ של תאווה שלא באה על סיפוקה, כמו תבשיל ריחני שפג
תוקפו טרם שהספיק להתגלגל בלשונו של מישהו.

כל כך מרוכזת היתה בשטף דיבורה, שלא הבחינה שמרוכז הוא בשטף
מחשבותיו. אהב את הדרך שבה התרפקה עליו במילותיה כמו ילדה
המושיטה שתי זרועות שמנמנות ומחכה להיאסף. מלאת טרוניה היתה
היום, על הוריה ועל אדם כזה ואחר וכשדיברה כיווצה ידיה מבלי
משים לאגרופים והוא ביקש באותו הרגע לקחת אגרופיה בידיו ולפרוק
בליטופיו את הזעם האצור בהם עד שתימס. אבל במקום זאת הניח לה
לדבר ורק הנהן מדי פעם בראשו.

כמעט ולא השתנתה מאז שהכירה. בניגוד לנשים אחרות, שנוהגות אחת
לכמה זמן לתקן תסרוקתן או לשנות את גוון השיער, היא דבקה במה
שחנן אותה הטבע ואף על פי כן לא השתעמם מעולם להביט בה. אומנם,
לא נפעם עוד מיופייה כמו בפעמים הראשונות, אבל תחת זאת גילה כי
יש ביופייה המוכר לו כל כך משהו מנחם ומשרה בטחון ובכל מבט
שהביט בה חש כמו אדם החוזר לבית ילדותו.

ככל שנקפו הימים התעצמה אהבתו אליה וגברה. בתחילה היה זה
יופייה המהפנט שמשך אותו אליה ומילא את לילותיו בחלומות של
תאוות בשרים ולאחר מכן גלשו החלומות ומילאו אף את שעות ערותו
ובסופו של דבר הצטרפה לה לתאוות הבשרים גם תאוות נפש. מצא עצמו
הוגה בה מרבית שעות היממה, חושב כיצד היתה מגיבה על דבר זה או
אחר, מה עושה היא כעת, סופר את הרגעים עד שיפגוש בה שוב ומרגע
שהלכה היה הופך את שעון החול ומחדש ספירתו.

אף שלא הכירו, מלא קינאה היה בזה שמותר לו לחבקה ולמולל את
שערותיה בידיו ולהריח את עורה. מלא קנאה היה בחברותיה שיכולות
לבלות איתה שעות ארוכות בצחוק ובדיבור. מלא קנאה היה בכל מי
שנחות עיניו עליה ולו גם בדרך של מקרה ובמיוחד באלה שמניחים
עליה את עיניהם הבתוליות לראשונה. מלא קנאה היה בידה הימנית
שיכולה לגעת בידה השמאלית ולהפריד את אצבעותיה אלה מאלה ומלא
קנאה בידה השמאלית שיכולה לעבור ברפרוף על מצחה ולהסיט שערה
סוררת.

ולמרות זאת, מעולם לא גילה לה, אף לא ברמז, אף לא בדרש, אף לא
במבט, אף לא בשתיקה, את דבר אהבתו. לא לה ולא לנפש אחרת. ולא
קל היה עליו הדבר. פעמים אינספור ביקשה לשונו לתת דרור ליצריה
וכמעט ולא שלט בה והנה עוד רגע היא פורצת את שגדר ומגלה את סוד
הברית שכרת עמה בלבו. כמעט ושכנע את עצמו לאחוז בה בשתי ידיים
ולקרוא לה אהובתי, כמעט ושכנע את עצמו שיהיה בכך כדי לפתור את
בעיותיה ובעיותיו גם יחד. ולפעמים אהב להשתעשע במחשבה שהיא
נופלת לזרועותיו ודמעותיה מתערבבות עם זיעתו וחיבוקה כל כך חזק
עד שהם כמעט והופכים לגוף אחד והיא לוחשת לו בשארית אושרה,
אהובי. אבל מיד היה מנער עצמו כמו רוצה להיפטר משאריות החלום
ונוזף בעצמו על שיגיונותיו.

הוא רכן אליה והגיש לה נייר טישיו וכשאחזה בנייר נגעה אצבעה
באצבעו והיה בכך די כדי לגרום לגל של עונג לעבור בגוו. היא
הודתה לו בקול רפה ואף הוסיפה משהו על כך שהוא היחידי שמבין
אותה. התמלא בושה לנוכח המחמאה, שכן היה שקוע כל כך בדקות
האחרונות בהרהורים עליה עד שלא הקשיב למילה אחת שיצאה מפיה.
ולא רק בושה אפפה אותו, אלא גם כעס, שהרי היא כאן כעת ואין
צורך בשעה הקרובה לחלום בהקיץ, אלא לכשתלך.

היא לא היתה אהבתו הראשונה. ידע נשים עוד לפניה. כבר משחר
ילדותו, כשמעיינותיהם של ילדים בני גילו היו נתונים למשחקים
ולמשובות נעורים אחרות, גילה את הקסם שבגוף העגלגל, שבחמוקיים,
שבמתיקות הנשימה וברכות העור. מעולם לא מאס בקסם ולעולם לא ידע
ממנו שובע. אהב את כולן, את אלו שהידסו מולו על מדרכת הרחוב;
את אלו שחצי גופן היה מיטלטל בין שמיים לארץ כאשר היו מנקות את
חלונות ביתן; את המעוברות; את הבתוליות; את אלו שניתן היה
להתחבא בין הקפלים שיצרו משמני גופן; את אלו שניתן היה לשרטט
את קווי מתארן. והיו כאלה שאהב במיוחד. עם הראשונה גילה את
תענוגות הגוף ועם השנייה את סטיותיו ועם השלישית גילה את
הרביעית ולחמישית נישא.

וכעת הוא אוהב אותה. אהבה שאינה יודעת גבולות, אהבה שהיא הגבול
בעצמה. ולמרות שאינה אהבתו הראשונה, היא הראשונה שאינה באה
לידי הגשמה ונשארת כל כולה בדמיונותיו. ולמרות שאינה באה לידי
הגשמה, היא אינה נסוגה אחור ואורה אינו מועם, אלא הולך ומתעצם
ממש כמו דמיונותיו אודותיה.

היא הצטנפה בכסא. גופה הקטן נרגע כעת. רגליה, שאינן ארוכות
דיין להגיע לרצפה, השתרבבו להן מקצה הכסא, כמו שני ענפים
שמוטים. היא תלתה בו זוג עיניים שואלות ומשלא השיב חזרה שוב על
שאלתה, האם הפגישות ביניהם יתקיימו כרגיל, גם במהלך החופשה
מבית הספר.