עוצמת עיני, מבקשת שלווה.
מבקשת לעבור לעולם הבא.
פוקחת עיני ורואה עולם,
שבו אני לא חופשייה כאישה וכאדם.

דמעותיי יבשו בבאר החיים,
צעקותיי הפכו לשקט שכולו אשליה,
כאביי הפכו לאויב מושבע
ואני כמו אסירה שמחכה לגאולה.

מילותיי היו שירה והיום הם סתם ספר במגירה.
דעותם של אחרים הפכו כבר מזמן לסתם מילים.
הרצון לקבל אהבה אבד ברגעים של שנאה עצמית
נפלתי קורבן למחשבותיי שלי,
אבדתי את עצמי לכאב שבליבי.

אני מביטה מסביבי ואוטמת אוזניי,
סוגרת עיניי ובוכה מבפנים
כי חיי הם שקר שנבנה בחוכמה,
אהבותיי הם מרמה אחת גדולה.
כי אלו שמסתכלים עלי ורואים אישה
לא יודעים שמתחת מסתתרת ילדה.

ילדה שרוצה לבנות עולם,
בו כול הכאב כבר לא קיים.
רוצה אביר ורוצה נסיכה,
רוצה הוקוס פוקוס והופ לגאולה.
רוצה חלומות ורוצה שירה,
רוצה כל כך הרבה דברים,
רוצה הילדה.

ואולי אם אוכל להוציא את הילדה שבתוכי?
אולי אם אתן לה לדבר במקומי?
אז אולי ורק אולי אראה עולם
שבו כול היופי הקסם באמת קיים.