מטבעו מאמין האדם שלכל פרט ופרט , בין אם הוא זכר או נקבה , חי
או דומם , טוב או רע יש תפקיד למלא בעולמנו הכחלחל , מעין
משימה או מסע חיים בו חייב האדם לעבור דרך מס' תחנות לפני
שיוכל לפרוש אל מנוחתו .
אותו מטייל אינו יודע את דרכו , אין לו מפה והמצפן שלו היא
האמת אותה הוא מחפש בתוכו ומבלי לשים לב גם סולל לו דרך אל
עצמו  .
פרדוקסים רבים ותעלומות נסתרות מציג העולם בפנינו ואנו רואים
רק פלח קטן מרצף חסר גבולות כאילו אנו מערכה חמישית בהצגה
שאינה יודעת מה התרחש בארבעת קודמותיה . שאלת הקיום הנצחית ,
אלוהים או אבולוציה , מי משניהם בא קודם , כיצד הכל יגמר ומתי
תהיה מלחמת העולם הבאה  
לצד בעיות  חסרות פתרון אלו שטובי המוחות הקימים מטפלים בהן
וכבר נמצאים בשלבי מחקר מתקדמים ניצב אדם אחד קטן שלא ממש אכפת
לו מכל המשקולות הללו שאמורות ללחוץ את לסתותיו מטה ולהשאירו
פעור פה .
האיש הקטן מטפל בבעיות האמיתיות והאיש שלנו מנסה לפתור בעל
כרחו את בעית הקנקן ומה שבתוכו .

זוג צעיר מתחתן , מממש אהבתו ונולד תינוק . הכל מלווה בשמחה
גדולה ורגעי עצב קטנים או להיפך , בכל מקרה הזוג הנורמאלי מצפה
שיוולד לו ילד נורמאלי , זה פשוט וקל , מאחד ועוד אחד תמיד
מקבלים שניים .
אך הזוג הזה עד מהרה התבדה אל מציאותנו העקומה וכבר בגיל שנה
כשהתינוק החל ללקק באובססיביות יתר את כל השטיחים בבית , היה
ברור שחלק מן הצבעים בתמונה התערבבו .
כל מי שהחזיק את התינוק היה נגעל , כי תמיד היו לו בפה פרורים
של בורקס עתיק או חתיכות קטנות של מחק ושערות של חתול שלפעמים
נזלו מן הפה לכיוון הצוואר ומשם לבטן , כי בינקותם תינוקות לא
כל כך מבינים מה צריך לעשות עם כל הרוק המוזר הזה והם מופתעים
ממש כמונו כשהקוסם מוציא חוט באורך קילומטרים מהפה .
הזוג שכבר לא ידע מנוחה מרוב דאגה החליט ללכת לפסיכיאטר .
שם גוללו בפניו את בעיותהם  , אותו פסיכאטר שחשב עצמו לחכם
גדול אמר להם , בנימה ששמורה רק לפסיכאטרים , כך: "הרי זה
פשוט מאוד , תוציאו את כל השטיחים מהבית " . הזוג לא חש דבר
פרט לאושר , הם הודו למוזר ומיהרו הביתה שמחים וטובי לב לבצע
את משימתם .
בבוקר כשהתעורר התינוק תחילה לא הבין מה קרה , הוא זחל בכל
החדרים בבית ולא מצא אפילו שטיח אחד , הוא החל להרגיש את
הכאבים בגוף חודרים לעצמות , התינוק החביב פיתח תלות וחווה את
מה שמכונה בשפה המקצועית "קריז" . הוא זחל בבית ילל וצרח:"אני
חייב פרורים , רק סומסום אחד , קצת בייגלה , בבקשה". אך איש לא
ריחם עליו , כמוצא אחרון תפס את החתול וליקק אותו עד שהצתנן .
כעבור שבועיים של גמילה בייסורים שב התינוק להיות אדון
למחשבותיו , את ליל הבדולח שלו לא ישכח התינוק להוריו גם שנים
רבות לאחר מותם וכמו שחלק אומרים רצה הגורל ומהעכבר נולדו עדר
פילים .

בערך בגיל 4 לקחו הזוג את הילד לקולנוע , הסרט היה באנגלית
והילד לא הבין כלום אך היה מבסוט שקנו לו קולה ופופקורן . בין
אחת מההעמסות לאחד מן השלוקים , דחף הילד אצבע ארוכה לאפו ,
ומיד חש הקלה , הוא לא שם לב שעל אצבעו נשאר גוש מוקוס ענקי
בגודל של כדור פלאפל קטן . בנגלה הבאה של הפופקורן הרגיש הילד
תחושת  חמימות מוזרה בפה ומעין מליחות עדינה ומטופחת , הכל
התחבר אחד לשני , איזון מושלם של טעמים , הילד היה מוקסם ועד
תום הסרט תיבל את פטיטי השלג הנפלאים במוקוס טרי , טבעי
וארומתי .
הזמן עבר כהרגלו והילד המשיך בהרגלו , בביה"ס היסודי היה מוסיף
מוקוס לסנדוויצ'ים של אמא , זה היה טוב כי אף אחד לא ביקש ממנו
ביס .
בתיכון לא היתה לו חברה וגם לא שתיים , אף אחת לא הסכימה
לנשקו .
לצבא לא גויס תחת הכותרת " בלתי כשיר הגינית "(הצדעה לטל
פרידמן) . הוא הרגיש דחוי אך עם זאת לא רצה לוותר על תענוגות
חייו .
הוא החל מטייל ברחובות , מצרף ימם אל לילות כמו קרונות ברכבת
, הזמן הפך למיקשה אחת בלי חלוקה לימם , חודשים או שנים .

עד שיום אחד הגיע אל דוכן לימונדה בשוק הכרמל , "שלושה ש"ח
לכוס " אמר השלט וזו הייתה כוס די גדולה לכן פשפש בכיסיו וביקש
מהמוכר : " כוס לימונדה גדולה בבקשה " , " אין בעיה בני" אמר
המוכר .
המוכר חייך אך הדבר שמשך את עיניו של הבחור לא היה טור שיניו
הצהובות שחורות אלא נצנוץ קטן ומאושר בתוך נחירו הימני של
המוכר .
מרחוק נשמעו גלגלי הנחושת של שעון יפו שליד אבולעפיה .
"צ'י צ'ינג" , צליל הקופה הנפתחת העיר את הבחור מחלומו , וברגע
זה ידע כמו שרק מעטים ידעו , מה עליו לעשות . הוא שתה את
הלימונדה בלגימה אחת , רץ אל דוכן הלימונים הקרוב ביותר וקנה
את כל הארגזים שהיו .
בלילה התקין הבחור נוסחה סודית וכוס אחר כוס טעם , שיפר , שינה
, עד שהגיע לשלמות הוא יצר "לימונחננה" .
בבוקר יצא שמח ומרוצה אל אותו מוכר בעל הנחיר הזהר , ושאל אותו
:
- "מוכר"
-"מוכר מה" שאל המוכר
-"את הדוכן" השיב הבחור
- "כמה" שאל המוכר
- "כמה אתה עושה בחודש" שאל הבחור
- "2000" השיבה מוכר
- "אני אשלם לך כפול" אמר הבחור
- "4000" התמקח המוכר
- "2500" "השיב הבחור בערמה
-"סגרנו" השיב המוכר בהתלבות טרם זמנה.
המוכר ה"מבריק שמח שסוף כל סוף הוא עוזב את הדוכן וגם תוך כדי
כך הצליח לסדר איזה פראייר ,הם לחצו ידיים והעסקה יצאה לפועל
.
סכום זה היה זעום לעומת הרווח העצום , מדובר בחשבון בעל 7
ספרות בכל חודש .


אנשים היו ישנים ימים ארוכים בתור כדי לטעום מן המשקה הנפלא ,
התנפלות כזאת לא נראתה מעולם , אנשים שקנו 20 קנקנים ויותר
סרבו להפרד מן הדוכן וקשרו עצמם לבסטה , אחרים היו מאיימים
בהתאבדות והיו כאלו שאף הרחיקו לכת ואיימו לבצע פיגוע רק בכדי
להתקדם בתור .
האיש לא עמד בביקוש ולכן הקים מפעל ליצור התרכיז , הוא שכר
עובדים מכל הארץ עם העדפה למצוננים כרונית ולבעלי אלרגיות
בתקופת האביב . העובדים היו נכנסים למקרר ענקי , לאחר שעה
יוצאים וכל אחד היה מוציא את כל המיוחס שהוא מסוגל לתוך מיכל
עצום ואדיר מימדים , מהמיכל היו מוציאים את התערובת ליבוש
בתנור , מפוררים ויוצרים אבקה שאותה הוסיפו לתרכיז הלימונדה
ומשם אל הדוכן .

בין המזדמנים לדוכן היו כל חברי הכנסת , ביל גייטס , מייקל
ג'ורדן , כל האצולה הגרמנית - הפולנית - האנגלית , המון שבדיות
, עוד המון שבדיות , ביל והילארי קלינטון , הבבה סאלי , עראפת
, אום כולתום , איל גולן , שרה אימנו , אלביס , אילנה דיין ,
רפי גינת , זוהיר בהלול , פיני צ'רנוחה , ישו , היפיפיה הנרדמת
, אוזה וכמו כן רבים וטובים אחרים .
אף אחד מהם לא יצא לפני שפירק לפחות שלושה קנקנים וגם אז נשאר
עם טעם של עוד בפה . מיותר לציין שהביקורות בעיתונות הגלובלית
החמיאו ובסקר שערכה "מינה צמח" נתגלה שיותר תיירים הגיעו לדוכן
מאשר מבקרים בכתל .
אט אט התמכר העולם כולו ללימונדה , כולם היו בשמיים באיזה
טריפ , פרט לעיתונאי לא מוכשר אך עקשן שהיה חסר טעם לחלוטין ,
הוא כונה "השרוף" או בשמו המלא אמנון אברמוביץ' מצוות היומן
בחדשות ערוץ 1 הגוסס .
בכתבה מיוחדת של היומן הבטיח אמנון לציבור כי יחשוף את מרכיבו
הסודי של  הלימונדה של האיש , שהיה עכשיו כבר מאוד מאוד עשיר ,
מהדוכן .
אין צורך להרחיב בפרטים על ההיסטריה שהתעוררה לאחר השידור ,
מערכות הביוב קרסו תחת לחץ אדיר של קיא , מפלס המים העולמי עלה
ב 51 מ' תוך שעות ספורות , דבר שגרם להכחדת זן שלם של ציפורים
מסוג  "הצבעוני הנודד" .
משפט הגדול והמתוקשר ביותר בתולדות האנושות , לא הצליחו למצא
אפילו סעיף אישום אחד כנגד האיש .

השנים חלפו ולקוחות כבר לא היו לאיש אך את דרכו הוא סלל בשבעה
נתיבים עם שוליים רחבים , דרך הרים ומעל אגמים , ועד יומו
האחרון שתה מן המיץ , מיץ חייו.