פעם היה בחור צעיר, מלא בכסף שאהב משום מה להמר.
אמו האלמנה זכתה בירושה ענקית מבעלה והייתה מממנת את כל
גחמותיו של בנה.
על יד שמאל שלה היו שתי טבעות זהב יקרות ערך שקיבלה בירושה
שעברה מדור לדור.
בצוואתה רשמה האם את כל ממונה על בנה ורק הערה קטנה הוסיפה,
שעל בנה לקבור אותה עם שתי הטבעות.

ובכן הגיע היום והאם נפטרה, הבן קיבל את כל הממון העצום והתחיל
לחיות כמו מלך...
אבל הכסף אזל לו מהר מאוד במשחקי ההימורים שלו.

הוא החליט ללכת לקברה של האם ולהוציא משם את הטבעות כדי להמשיך
בחיים הטובים.
הוא חפר וחפר והגיע אל הגופה. הטבעות היקרות נצצו והוא ניסה
להוציא אותם. אחרי שלא הצליח כרת את שתי אצבעותיה כיסה את הקבר
והלך שמח לדרכו.

הוא מכר את הטבעות וחזר לכייף...
אחרי זמן מה הוא נסע לו בכביש שומם וראה אישה עומדת בצד הדרך,
מרחמים עצר לה את הרכב ולקח אותה טרמפ.

התחיל לדבר איתה ואז שם לב שאין לה שתי אצבעות אז הוא שואל
אותה מה קרה לאצבעות שלו והיא עונה לו:

אתה לקחת לי אותם! צעקה מול פניו.

צ'יזבט 2:

בחורה בת 17 נסעה עם סבתא שלה לטיול בצרפת.
הן היו רוב הזמן בפריז.
ערב אחד הן היו במלון והסבתא הרגישה קצת לא טוב, ושלחה את
הנערה (נקרא לה מעיין לשם הסיפור) לקנות לה כדורים משככי
כאבים.
טוב, מעיין הלכה לבית המרקחת הקרוב, קנתה קופסת משככי כאבים
והתחילה בדרכה בחזרה למלון.
בדרך היא פגשה בחור אמריקאי שעבר לגור בצרפת למשך כמה חודשים,
הם דיברו ובילו את משך הערב ביחד. הבחור (ששמו בשביל הסיפור
יהיה... ניק) ביקש את מספר הטלפון שלה במלון כדי שיוכלו למחרת
להיפגש שוב.
היא נתנה לו וחזרה למלון, לסבתא.
לפני השינה היא חשבה קצת על הבילוי המשותף שלהם, החליטה שהוא
בנאדם נחמד ונרדמה.
למחרת בבוקר צלצול הטלפון העשיר אותה. ניק היה על הקו.
"הלו?" (בקול עייף)
"מעיין?"
"כן..."
"הערתי אותך?"
"כן, לא נורא. מה השעה?"
"10".
"אה בסדר, ממילא רציתי לקום יחסית מוקדם."
"יופי. את רוצה שנפגש או משהו היום?"
"כן, תכננתי לראות אותך. מתי אתה יכול?"
"אמ... ב-12 לאסוף אותך מהמלון?"
"סבבה, ב-12 אני אחכה לך למטה."
"אין בעיה."
"ביי ביי בינתיים."
"ביי."
מעיין התארגנה וב-12 הייתה למטה. ניק כמובן כבר היה שם עם ורד
אדום ביד, חיכה לה.
הם התחילו לטייל ברחובות פאריז, לא יודעים לאן הם הולכים, פשוט
הלכו.
הם התיישבו בבית קפה. מעיין הזמינה אספרסו קר ועוגת גבינה וניק
הזמין רק קולה.
הם דיברו והכירו אחד את השני יותר טוב ומעיין התחילה להידלק
עליו.
ככה עברו הימים והם הכירו כבר שבוע. מעיין כבר הייתה מאוהבת עד
מעל הראש בניק.
בערב האחרון שלהם ביחד היא החליטה שהוא האדם הנכון. היא החליטה
לשכב איתו. ושהוא יהיה הראשון שלה.
הם שכבו. וזה היה מ-ד-ה-י-ם! הכל היה באווירה כ"כ רומנטית, הכל
היה מכוסה בשכבה של עלי ורדים והיו נרות ריחניים בגווני אדום
וורוד ומדיפים ריח נעים של שושנים וורדים...
ומעיין? מעיין הייתה רגועה לגמרי ונהנתה מכל שנייה.
כמה שעות לאחר מכן היא הייתה חייבת לחזור למלון כדי לארגן את
הדברים לקראת הטיסה בחזרה לארץ.
במונית, בדרך לשדה התעופה מעיין הצטערה שלא תראה אותו יותר.
אפילו את מספר הטלפון שלו אין לה...
היא הגיעה לשדה התעופה בידיעה שכבר לא תראה אותו לעולם, אבל מי
עומד מולה? נכון! ניק!
הוא בא להיפרד ממנה בפעם האחרונה בשדה התעופה.
והוא מחזיק ביד משהו עטוף בנייר צבעוני. מתנה. בשבילה.
הנה נשמעת הקריאה למטוס.
עליהם להיפרד...
נשיקה ארוכה ארוכה ודמעה קטנה בזווית העין.
ניק נתן למעיין את הקופסה העטופה בנייר צבעוני והשביע אותה
שהיא לא פותחת את המתנה עד שהיא לא מגיעה הביתה.
כל הטיה מעיין חיכתה לרגע שהיא תיכנס בדלת ביתה ותפתח את
המתנה.
היא ניסתה לחשוב מה זה יכול להיות.
4אולי טבעת אירוסין? לא... זה גדול מדי וגם לא נראה שיש סיכוי
שניפגש עוד...
אולי... אולי איזה ספר? לא... אני לא חושבת שהוא היה קונה לי
ספר למזכרת ממנו!
אולי... משהו שפלטתי שאני מאוד רוצה בזמן שהיינו ביחד?4
היא מנסה לחשוב מה היא אמרה לו שהיא רוצה אבל לא הצליחה להיזכר
בכלום.
בסוף היא נרדמה עד הנחיתה בארץ.
כשהגיעה הביתה נשקה קלות לאביה שנשאר בבית, זרקה בסלון את
המזוודות ורצה לחדרה לפתוח את המתנה שלה.
העטיפה נקרעה ונזרקה על הרצפה למרגלות המיטה.
מעיין ראתה קופסת עץ יפהפייה מקושטת בעיטורים קטנטנים בצבעי
כסף, זהב ושחור.
בהתחלה מעיין חשבה שזו תיבת-נגינה אז כשסובבה את המפתח שנעל
אותה ופתחה את הקופסה צרחה חדה פילחה את הבית.
בתוך הקופסה היה מונח עכבר מת.
מעיין הפילה את הקופסה מידיה ורצה לאבא שלה שלא הבין מה קרה.
כבר בצהריים הלכה מעיין לתחנת המשטרה לבירור מה פשר המעשה
הזה.
הרי כל כך לא מתאים לג4נטלמן המושלם הזה לתת לה עכבר מת בתוך
קופסה!
במשטרה הסבירו לה שזו דרכם של חולי האיידס להגיד:
"Welcome To The Aids Club"

צ'יזבט 3:

יום אחד אני עומד ומחכה לטרמפ כדי להגיע לת"א. פתאום עוצר לי
איזה טנדר ואני עולה עליו.

מתחילים לנסוע, וכרגיל תוך כדי נסיעה משוחחים (אפשר לספר קצת
על נושאי השיחה כדי למשוך קצת זמן), וככה סתם אני שואל את הנהג
מאיפה הוא, והוא אומר לי שהוא מגבעת ברנר.
כמובן שהתחלתי לשיר לו את השיר של בית חלומותיי ("ממלכת הילדים
שבגבעת ברנר").
אחרי השיר, אני שואל אותו מה התפקיד שלו בקיבוץ, והוא אומר לי
שהוא הקוסם של הקיבוץ, ועכשיו הוא נוסע לת"א כדי לקנות חפיסת
קלפים חדשה.
אני כמובן לא מאמין לו. ממתי קיבוץ צריך קוסם?
דרשתי כמובן שיוכיח ויראה לי קסם.

הבחור הסכים להראות לי קסם, וביקש את השעון שלי.
הגשתי לו את השעון, ופתאום בלי הודעה מוקדמת הבחור משליך את
השעון שלי מהחלון, אני מסתכל אחורה ורואה משאית עולה על השעון
ומועכת אותו.
התחלתי כמובן לקלל אותו ולצעוק בקולי קולות. "הרגע", הבחור
אומר לי. "מה הרגע, הרגע הרסת לי את השעון של הבר מצווה".
"הרגע, ותסתכל מה יש מתחת למושב שלך". אני מסתכל מתחת לכסא,
ורואה קופסא. "קח את הקופסא, ותפתח אותה". אני פותח את הקופסא
ורואה בפנים סופגנייה. "קח את הסופגנייה", אני לוקח. "פתח אותה
באמצע". אני פותח את הסופגנייה באמצע, ומה אני רואה שם?
(החניכים אומרים: "את השעון!")

ריבה!

צ'יזבט 4:

איש אחד מתעורר בבוקר, ורואה ליד המיטה שלו פתק ורדרד שאומר:
"ב- 12 בלילה תבוא אליך האצבע המדממת". הוא מתייחס לפתק
בזלזול, לא מבין מאיפה הוא בא, וממשיך בדרכו לצחצח שיניים. על
המראה בשירותים הוא מוצא פתק ורוד שאומר: "ב- 12 בלילה תבוא
אליך האצבע המדממת". האיש כבר מתחיל לא להבין... מה זה הפתקים
האלה? אבל בכל זאת- הוא לא לוקח שום דבר מזה ברצינות. הוא הולך
לאכול ארוחת בוקר. בארון, מתחת לקערה שאותה התכוון לקחת הוא
מוצא פתק קצת יותר ורוד- "ב- 12 בלילה תבוא אליך האצבע
המדממת".(תמשיכו ככה - הולך לעבודה, בלה בלה בלה, וכל פעם
הפתקים שהוא מוצא הולכים ונהפכים מורודים ליותר ויותר אדומים,
והאיש מתחיל לפחד יותר ויותר...)
( את הקטע הבא כבר צריך לספר בלחישה שבקושי שומעים...)
ב- 23:55 האיש שוכב במיטה - מת מפחד. האצבע המדממת אמורה להגיע
בעוד 5 דקות בדיוק. הוא מוצא עוד פתק מתחת לכרית שלו - אדום
כמו דם, והמילים חרוטות בו: "ב-12 בלילה תבוא אליך האצבע
המדממת". האיש משקשק. הדקות עוברות לאט לאט. ב- 23:59 הוא כבר
בטוח שהוא עומד להתעלף. בדיוק ב- 12 נשמע צלצול בפעמון. האיש
מחליט לא לפתוח. עוד צלצול נשמע. האיש מת מפחד. עוד צלצול
נשמע, והאיש מרגיש איך הרגליים שלו נושאות אותו לכיוון הדלת.
רועד ועל סף עילפון הוא פותח את 3 המנעולים שבדלתו, ובחריקת
דלת קטנה- פותח את הדלת. הוא מוצא מולו אצבע מ-ז-ע-ז-ע-ת: מלאת
דם ומבחילה, דבר איום ונורא שהוא לא ראה בחיים... האיש עדיין
משקשק מהפחד של מה יקרה לו, בדיוק כשהאצבע פותחת את פיה ואומרת
לו:

"יש לך פלסטר?!"

צ'יזבט 5:

לפני הרבה שנים יצאו 4 ילדים למחנה ביער.
הם הגיעו ליער והתחילו לבנות את המחנה (כאן המקום למשוך קצת
זמן ולספר מה עשו כל היום).
הם החליטו שכל לילה ישמור מישהו אחר.
בלילה הראשון זה היה התפקיד של דני.
בבוקר כשקמו כולם הם לא מצאו את דני וראו רק שלולית דם.
הם החליטו שכנראה דני נפצע וחזר הביתה בלי להגיד.
בלילה השני שמר יגאל.
בבוקר קמו כולם ולא מצאו את יגאל, אלא רק שלולית דם. הם העדיפו
להתעלם מכך ונשארו עוד יום.
בלילה השלישי גבי שמר.
בבוקר קם חיים ולא מצא את גבי. הוא חיפש במשך שעות רבות וכל מה
שמצא היה שלולית דם. הערב כבר הגיע וחיים נאלץ להישאר עוד לילה
וכמובן שהוא נשאר לשמור על עצמו.
פתאום הוא החל לשמוע צעדים גדולים וכבדים מתקרבים לכיוונו. הוא
קם והסתכל לצדדים. פתאום הוא רואה יצור ענק ירוק מטונף עם 4
עיניים ו-6 זרועות, עם שומות ופצעים על כל הגוף מתקרב לכיוונו.

חיים נבהל והתחיל לברוח לצד השני, הוא ברח וברח אבל היצור
התקרב אליו בגלל הצעדים הארוכים של 5 הרגליים שלו, ובסוף היצור
תפס אותו.
היצור פתח את פיו, חיים ראה את השיניים הענקיות והחדות של
היצור ואת שתי הלשונות שלו והריח את הצחנה וריח הריקבון שיצא
מפיו והיה משוכנע שזה סופו ועכשיו היצור יטרוף אותו כשלפתע
היצור אמר:

"רוצה לשחק שש בש?

צ'יזבט 7:

פעם הייתי נהג מונית באזור היערות בצפון (יש כזה?), בלילות
אספתי אנשים שטעו בדרכם, או כאלה שכבר אבדה דעתם, וחיכו לטרמפ
שלא יבוא...
לילה אחד היה כבר אחרי חצות, והייתי בדרכי הביתה, כשפתאום אני
רוצה בצד הדרך נערה יפה וכולה לבנה, הפנים הידיים ואפילו
השמלה, אבל מה, בחורה כזאת יפה לא ראיתי בחיים. היא הניפה את
אצבעה, עצרתי, היא נכנסה למונית, וכיוונה אותי לאן שהיא רצתה
להגיע.
נסעתי בדרך שעוד לא הכרתי, ופתאום היא צעקה עצור! עצרתי, היא
אמרה לי: "חכה לי כאן". תוך עשר דקות היא חזרה כשהיא כולה
אדומה. "מפחיד" חשבתי...
"תחזיר אותי לאיפה שאספת אותי" היא אמרה. החזרתי אותה לאותה
נקודה, והיא אמרה "יום שישי הבא, אותה נקודה, אותו מקום."
(עכשיו תפתחו קצת את הסיפור שכל פעם היא לבנה ובסוף היא חוזרת
אדומה ולאט לאט הנהג מתאהב בה אבל חושד מה היא עושה שם ואיך
היא חוזרת אדומה ואז תגיעו לסוף.)
לאחר כמה שבועות עוד פעם אספתי אותה ועצרתי לה באותו מקום.
בעצירה היא ירדה ומאוד עניין אותי מה המקום הזה, ומה היא עושה
שם. אז ירדתי מהמונית ובדקתי וקלטתי שהמקום זה בית קברות.
התקדמתי עוד קצת ופתאום ראיתי אותה רוכנת על קבר טרי, כאשר היא
אוחזת באישה צעירה ויפה, ספק חיה ספק מתה, היא אכלה את האישה
ולאט לאט נהפכה לאדומה יותר ויותר.
ברחתי משם כאשר נדמה היה לי שהיא ראתה אותי.
חזרתי למונית, וכעבור כמה דקות היא חזרה אדומה מתמיד.
כל הדרך הייתה שתיקה מביכה, מה שאף פעם לא קרה, עד שהחלטתי
לשאול אותה:
"תגידי מה את?"
היא הסתכלה עלי ואמרה:

(לצעוק) "ערפד!"


צ'יזבט 8:

פעם פגשתי אישה זקנה עם שער לבן בבית שחי וכל מיני דברים
מוזרים (לספר על הדברים המוזרים). היא סיפרה לי שפעם, היא
הייתה מדריכה והיא במקור מהמושב שלי, והיא סיפרה גם שהיא בת
23, וזה היה מאוד מוזר, כי היא נראתה ממש זקנה, אז שאלתי אותה
איך זה שהיא נראית ככה אם היא צעירה. היא סיפרה לי שלפני כמה
שנים, כשהיא הדריכה, הייתה בקבוצה שלה ילדה אחת, שאף פעם לא
יצאה לטיולים, ולקראת חג המעלות, היא באה לאמא שלה, וניסתה
לשכנע אותה לצאת, והאימא אמרה לה ששתי האחיות הגדולות של
הילדה, יצאו פעם לטיול ולא חזרו, ובגלל זה היא לא רוצה שגם הבת
הקטנה תצא לטיול. היא הבטיחה לה שהיא תשמור בשבע עיניים על
הילדה, והאימא הזהירה אותה שכדאי לה מאוד שלא יקרה כלום לילדה,
ורשמה אותה. המדריכה והילדה היו מאוד שמחות, ויצאו לטיול יחד
עם כולם, אבל בטיול, פתאום הילדה נעלמה, והיא חיפשה אותה, ולא
מצאה, ואז האימא קיללה אותה ואמרה לה שהיא תהפוך לזקנה
ומשוגעת, אבל בדבר אחד היא טעתה (לצעוק): אני לא משוגעת!

צ'יזבט 9:

טל הקטנה מאוד אהבה בובות, והיה לה אוסף ענק של בובות מכל
הגוונים וכל הצבעים.
יום אחד, היא טיילה עם אמא'לה בשוק, וראתה בובה ממש יפה
וגדולה, אחת שעוד אין לה. היא התחננה לאמא שתיקנה לה אבל אמא
לא הסכימה. טל התחילה לבכות שהיא רוצה את הבובה והיא לא תזוז
עד שאמא תקנה לה אותה.
המוכר שמע אותה, ומיד בא בריצה ונתן לה את הבובה חינם אין כסף.
"אדיר" חשבה טל, "אדיר" חשבה אמא של טל, "אדיר", גם חשב המוכר
וכולם היו מרוצים.
כשהם חזרו הביתה טל כל הזמן שיחקה בבובה החדשה, עד שאמא צעקה:
"טל כבר עשר, לכי לישון", וטל עלתה לחדר שלה והלכה לישון, כי
היא ילדה טובה ואם אמא אומרת שצריך לישון אז צריך לישון כי
אחרת איך תהיה ילדה טובה?
פתאום טל מתעוררת ב- 12 בלילה, לקולות מוזרים של תפיסה, משיכה,
תפיסה, גרירה, "סקריץ סקרץ, סקריץ סקרץ" ואז פתאום היא מתחילה
לשמוע "לה לה לה לה לה לה לה לה, דולי עולה במדרגות, דולי עולה
במדרגות". טל לא הבינה מה קורה אבל מהר מאוד נרדמה.
הבוקר הגיע, וטל יוצאת מהחדר ורואה את דולי הבובה בקצה חדר
המדרגות. היא לא חושבת הרבה כי היא בסה"כ ילדה קטנה, וזה לא
התפקיד שלה לחשוב בסיפור. היא המשיכה לשחק עם הבובה כל היום עד
שהיום נגמר, והלילה הגיע ועוד פעם עייפים, וצריך לישון. טל
הלכה לישון כי היא עייפה, וזה הפתרון הכי טוב למצב עייפות
(אחרי קפה).
ועוד פעם ב- 12 בלילה, היא שומעת "סקריץ סקרץ, סקריץ סקרץ, לה
לה לה לה לה לה לה, דולי עולה במדרגות, דולי עולה במדרגות,
דולי עולה במדרגות, דולי פותחת את הדלת".
היא מתעוררת בבוקר ורואה את הבובה בכניסה לחדרה, טל צורחת,
תופסת את הבובה, מוציאה את ידיה מהמקום, וזורקת אותה למטה
באימה.
מה קרה לה בהמשך היום לא מעניין אותנו, לכן ישר נעבור ללילה
הבאה.
טל הולכת לישון אבל ב-12 בלילה היא מתעוררת ועוד פעם שומעת "לה
לה לה לה לה לה לה לה לה, דולי מחברת את יד ימין, דולי מחברת
את יד שמאל, דולי עולה במדרגות, דולי עולה במדרגות".
ובבוקר דולי שלמה לגמרי, יושבת לה בכניסה לחדר, עם חיוך מפחיד
ונועצת את מבטיה בטל.
טל צרחה, עקרה לבובה את הידיים, ואת הרגלים, וקברה אותה בגן.
כל היום טל הייתה אצל חברות ופחדה לחזור הביתה. אבל בסוף בואו
נגיד שהייתה סיבה שהיא תחזור הביתה, כי זה תורם להמשך העלילה,
אז נגיד שהיא באה לצחצח שיניים, אבל מרוב עייפות היא נרדמה עם
המברשת בפה. אמא ראתה את טל ושמה אותה במיטה.
ב-12 בלילה היא שומעת מבחוץ:
"דולי חופרת, דולי חופרת, דולי חופרת, דולי חופרת, לה לה לה לה
לה לה לה לה לה, דולי יוצאת מהקבר, דולי מחברת את רגל שמאל,
דולי מחברת את רגל ימין, דולי מחברת את יד ימין, דולי מחברת את
יד שמאל, דולי עולה במדרגות, דולי עולה במדרגות, דולי פותחת את
הדלת, דולי עולה על המיטה, דולי רוצחת את אמא, דולי רוצחת את
אבא, דולי יוצאת מחדר, דולי פותחת את הדלת, דולי מתקרבת למיטה,
דולי עולה על המיטה,
דולי רוצחת את טל! (רצוי לצעוק רק את המילה טל)

צ'יזבט 10:

(הצ'יזבט מקוצר - תנו לדמיון שלכם לעבוד ולהרחיב אותו.)
לפני הרבה שנים בעידן המכשפות, היה שבט של מכשפות ירוקות שיער
שמאוד לא אהבו את צבע שיערם הירוק, וכל בני האדם שהיו מגיעים
בטעות למקום היו נשאלים האם הם יודעים מדוע צבע שערם של
המכשפות הוא ירוק. וכאשר היו משיבים תשובה היו הורגים אותם
ואוכלים אותם. על המכשפות שלטה המכשפה הגדולה - קמתלה שהייתה
אכזרית ביותר ולפעמים הייתה אוכלת את האנשים עוד לפני שהיו
הורגים אותם (אצבע אחרי אצבע). באותו זמן חיו בכפר קטן שלושה
אחים עניים ומרודים (כאן המקום להדגיש את העוני הרב) ויום אחד
הגיעה אליהם האגדה על שבט המכשפות ירוקות השער, ושאם מישהו
יפתור את החידה הוא יקבל המון כסף (נא להגזים!). ואז מחליטים
האחים לצאת לדרך ועוברים הרפתקאות מסמרות שיער (נא לפרט) עד
שהם מגיעים למכשפות אך לא מצליחים לפתור את החידה. המכשפות
הורגות 2 אחים ומשאירות אחד שישרת אותם. כך חולפות מספר שנים
והנער העני משרת את המכשפות. עד שיום אחד הוא שואל את המכשפה
קמתלה - "מדוע יש לכם שיער ירוק?" והיא עונה לו "אני באמת לא
יודעת" (תוך כדי קינוח האף ומריחת הנזלת על השער).


צ'יזבט 11:

(גם הצ'יזבט הזה מקוצר - תפעילו את הדמיון.)
בימי הפלמ"ח יצאנו למשימה סודית: פרוק פצצת אטום שהייתה
לעיראקים. שמות הקוד שלנו היו האיש האדום, האיש הסגול, האיש
הצהוב והאיש הכחול. לאחר הרבה הפתקאות (נא לפרט) מגיעים החברה
דקה לפני שליחת הפצצה לישראל והדרך היחידה למנוע זאת, זה לעלות
על הפצצה ולפוצץ אותה. האיש הכחול והאיש הצהוב מתנדבים לעשות
את זה, הם עולים על הפצצה ומפוצצים אותה, ומתוך העשן יוצא לפתע
איש ירוק. אז האיש האדום והסגול שואלים אותו: "מי אתה?"
"אני", עונה האיש הירוק, "אני מסיפור אחר".

עם יהיו בקשות אני אוסיף עוד כמה צ'יזבטים אדירים! (חשוב לציין
שאני לא המצאתי אותם!)