"אז התערבנו?" שאל אלון.
"התערבנו", אמרתי.
במבט לאחור אני מבין שזו טעות, במבט קדימה אני מבין שזה ייגמר
רע. כמו כשאני מנסה להכין ארוחה אמיתית, הכוונה טובה, הסבירות
לתוצאות טובות נמוכה בצורה משפילה. אבל התקווה, שמתעקשת להכיל
אותך בניגוד לרצונך, לפעמים משטה גם בי. בגילוי לב עמוק אצהיר,
שלמרות שאני יודע שרוב אוכלוסיית העולם פועלת כמוני, ויודעת
עמוק בפנים שזה שקר, אני אעדיף להאשים את המשתנה היחיד במשוואה
שלא יכול להגן על עצמו - המאורעות. ישבנו שנינו אחרי יום עבודה
רגיל, שתינו קולה ועישנו סיגריה. כלומר, אני עישנתי, הוא שתה
קולה. אני קורא לו ילד טוב, הוא מעדיף את המונח אתלט.
"מה אתה אומר על החדשה?" שאלתי. "חמודה", הפסקה, "לא שיש לך
מצב איתה". "אני מוצא את מה שאמרת מעליב", השבתי. "מעליב חופף
לרוב למציאות שלא אוהבים לקבל", הוא אמר. סירבתי להאזין
להיגיון הבריא שנופף שלטי הפגנה לפני. "עזוב אותך שטויות, בוא
נתערב על זה!" אני אומר. להט הרגע ימח שמו אחז בי. "מה זאת
אומרת?" הוא שואל. "אני מתערב איתך... שתוך חודש אני משיג
אותה". "אין מצב אחי", הוא משיב. הוחלט, שהמפסיד ילבש למשך
שבוע חולצה וורודה עם הכיתוב המחמיא: "לוזר אוכל בתחת".
אוכלוסיית העולם הנשית תחשוב, שאני אחד האנשים היותר חסרי
מצפון ולב שקיימים. אוכלוסיית הגברים תחשוב, שזה די מעניין או
מצחיק לחילופין.

"אוקי", אמרתי לעצמי לאחר שבוע, "איך אני יוצא מהבעיה הזאת?"
המצב לידיעתכם, לא היה טוב. חוץ משיחה מקרית פה ושם, כלום לא
זז. דפיקה בדלת. "מי שם?" שאלתי. "תקווה", עונה לי קול נשי.
"כן, עוד רגע." תמיד היא באה כשלא צריכים אותה. אני מכניס
אותה, מכין לה תה, פותח חטיף ואנחנו מתחילים לדבר. "אני חושבת
שיש לך סיכוי", היא פותחת ישר ולעניין. "איזה סיכוי איזה
נעליים, כל פעם שהיא עוברת כל הבסיס פותח עיניים". לא שאני
מגעיל מכוער או טיפש, בכל ההיכרות הגדולה והאובייקטיבית שלי עם
עצמי, אני מודה ומתוודה שאני בסדר גמור. אבל תחרות שכזאת...
תפחיד כל אחד. תקווה מסתכלת עליי טוב טוב. "אתה יודע טוב
מאוד", היא אומרת, "שיש לך סיכוי לא רע". "אולי", השבתי, שוב
נופל לרשת. "טוב, אני צריכה ללכת", אומרת תקווה, אוספת את
שיירי האופטימיות ויוצאת.
יצאתי מהחדר. בחוץ עמד לו בחוסר מעש סבירות נמוכה, שאלתי
לשלומו כמו כל אדם מנומס, וסבירות נמוכה, ואני אומר לכם עכשיו
שהוא בחור ציני, כי הוא גבר עם חשיבה של אשה, כמו הרבה אנשים
שמחליטים להיות מתוסכלים בגלל עניין קטן לזמן ארוך, אמר "מוזר
שאני פוגש אותך פה עכשיו, ועוד עם כל ההתערבות הזאת שמתרוצצת
פה", קינטר במבט רומז. נתתי בו מבט שאומר הכל והמשכתי בדרכי.
לפתע אהבה עוברת מולי במסדרון. הזמן שראיתי בזווית עיני מחייך,
החליט להאט את הקצב. אבחנה שישבה לה על המדרגות, הפעילה עליי
את כל כוחה. ריח, חיוך, קצוות שיער על הפנים. התרגשות קלה שמעה
על המקרה, ובזריזות התיישבה על כתפי. צעד. עוד צעד. יוזמה
לוחשת באוזני האחת, חששות באחרת, וענן ושמו ספק מצל על כולנו.
ואז, היא באה. אותה הכי קשה לראות. אולי בגלל שאנשים מפחדים
לראות אותה, ומעדיפים להגיד שלא הייתה ברירה אחרת. הזדמנות
אחזה בידי, לחצה, ואמרה "עכשיו". וכמו רוב האנשים שהגיעו
לנקודה שיכולה לגרום לשינוי מהותי בעניין כלשהו, החלטתי שלא
לעשות דבר והמשכתי ללכת. אהבה עברה. הזמן החליט שהוא מבזבז
עליי את זמנו. יוזמה הרגישה מרומה ועזבה. נשארתי לבד. רק אני,
והזדמנות. היא חייכה חיוך עצוב, טפחה על כתפי בהשתתפות,
ונמוגה. עצב קל החליט, שאין עניינים דחופים הדורשים את טיפולו
כרגע, ויצא איתי לסיבוב.

החולצה דווקא ישבה טוב עליי למרבה הפלא.