ברח' החלומות השבורים היא גרה עם בעל וחמישה ילדים בריאים,
ברוך ה'. פעם היא גרה ברח' החלומות שלא יכולים להתממש אבל הבעל
רצה לעבור לחלומות השבורים, כי שקט שם. האמת היא שהיה לה די
קשה לעבור, למרות שכל החברות שלה גרו שם, ושם כל בתי הספר
הטובים. היא אהבה את הרחוב הקודם שלה. היו שם בתי קולנוע ובית
קפה (לא תמיד כשרים) וכל מיני חנויות עם מגזינים ועיתונים. היו
שם בנות שהתלבשו איך שבא להם ומלא בנים חתיכים. כל אלה אמנם לא
היו אף פעם ממש בהישג יד, אבל שם. במשך תקופה מסוימת היא ניסתה
לשכנע את ההורים שלה שידברו עם בעלה לעתיד, מה אכפת לו? אבל
ההורים לא הסכימו. הם אמרו שהיא התבגרה והגיע הזמן שתעבור
לחלומות השבורים. כשהיתה צעירה עוד היתה הולכת לפעמים לרחוב
הסמוך, רח' ההגשמה, אבל היא לא הרגישה טוב עם זה. היו לה את
הריגושים הקטנים כמו ללכת לים, ופעם הלכה אפילו לקולנוע, כי
ברח' החלומות שלא יכולים להתגשם הקולנוע היה תמיד סגור, אבל
תמיד הלכה לבד. היא ניסתה פעם לספר לחברה שלה, חוי, על רח'
ההגשמה, אבל חוי נבהלה והפסיקה להיות חברה שלה. מאז היא לא
ניסתה יותר. בסוף הם ניצחו. הבעל, ההורים, החברה. היא עברה
לרח' החלומות השבורים. כבר מזמן היא הפסיקה לשאול את עצמה
מה-היה-אם, עכשיו היתה יותר מדי עבודה. את בעלה היא אמנם למדה
להכיר אחרי החתונה אבל גם ככה הוא אף פעם לא היה בבית. הוא למד
בישיבה ברח' האמונה. האמת היא שהיא אף פעם לא היה בטוחה אם זה
היה רח' האמונה או הרח' המצטלב איתו, רח' חוסר הברירה, היה לה
תמיד קשה להבדיל בין הרחובות, אבל זה לא כל כך שינה לה. מדי
פעם היא הולכת להצטלבות של רח' חוסר האונים ושד' הצעקה, מנסה
להפיג קצת את המרירות שהצטברה בה. זה אף פעם לא עובד אבל היא
ממשיכה לנסות, מה יש לה להפסיד.