זה התחיל לפני כשמונה שנים, ביום בהיר אחד.

עוד הייתי צעיר, טירון, ירוק. יצאתי לאחת השבתות הראשונות
מהטירונות לקיבוץ שבו עשיתי תקופתי בגרעין.

הגעתי לאותה צומת שלאחר מכן תהיה הארורה במקומות שבהם הייתי
בחיי. צומת בית ליד. עמדתי בטרמפיאדה לכיוון צפון, מחכה למישהו
שייקח אותי אל הסופשבוע הנעים שלי. לידי עמדו כמה חיילים, כל
אחד מדסקס שיחת יומו עם חברו, מתוודעים אחד אל השני. שיח
לוחמים וחברים, על המסלול, החברות שמחכות בבית, הצחוקיה
במחלקות ובכיתות ושאר דברים שבגדר הא ודא.

ואז הגיע הרגע... הפיצוץ.

בום אדיר, כל כך חזק, יותר מהבומים העל קוליים שלרוב היו
מרעידים את החלונות בבית הספר. באחת התרוקנה הטרמפיאדה בה
עמדתי, כל החיילים רצו לצומת, לתחנות האוטובוס. האוויר התמלא
בריח שריפה והרג, ריח של דם ואיברים חרוכים. ואני עמדתי לי
בהלם. לא הייתי מסוגל להגיב, להכיל את גודל האירוע, להבין מה
קרה פה בכלל.

ואז הגיע בום שני. יותר חזק מקודמו... רוב אלה שרצו מהטרמפיאדה
שלי לעזור ולחבוש חזרו אלי בחלקים, כאילו מישהו פירק פאזל של
בני אדם.

התעוררתי.

הבנתי מה קרה כאן, והכוחות הגיעו איני יודע מאין, רק מצאתי את
עצמי רץ לכיוון ומתחיל לחבוש.

בתור חייל, כל הזמן היה לנו ח"ע ותחבושת אישית על המדים. ואני
כאחד שרצה להיות סופר מקצועי, הייתי מחזיק קצת יותר מתחבושת
אחת ומח"ע אחד עלי. ובאחת - כולם נגמרו. כבר לא היה עם מה
לחבוש, והתחלתי לקרוע את המדים, להתחיל לחבוש אנשים בשאריות
חולצת הא' שלי, כשזה נגמר החלתי לקרוע את מה שהיה לי בצ'ימידן.
כל המדי ב', הסוודרים של אמא... לא משנה מה... העיקר לנסות
להציל. פתאום, כל הידע הזה של הקורס מע"רים שהעבירו אותנו
בשבועיים הראשונים של הצבא צץ ועלה. תמיד התווכחנו בינינו
בחלקה אם באמת יהיה מקום ליישום הידע, אם באמת יהיה מצב שנצטרך
להנשים בנאדם במקום את הבובה או לשים AIRWAY ולחבוש בתחבושות
בדגל אנגליה או לחילופין לכרוך ח"ע סביב איברים שמאבדים דם
בכמות רצינית.

והגיע הזמן, ופתאום אני, שקיבלתי מספיק+ בבוחן מע"רים כי לא
בדיוק הקשבתי, מצאתי עצמי שם מתחיל לחבוש וליישם כל מה שלמדתי.
וכן, מסתבר שהקשבתי לא מעט, רק שהידע צץ באמת כשהיה צריך אותו
- ולא במבחן.

מאז האירוע לא הייתי אותו אדם. התבגרתי, ראיתי מוות באחת
הפעמים הראשונות בחיי ובהחלט לא בצורה סימפטית. לא ישנתי במשך
כמה חודשים טובים, הסתגרתי אל תוך עצמי. העברתי את ימי בפעילות
מאומצת, העיקר לא לישון, העיקר לא לראות את המראות. עד שהגעתי
למצב של תשישות טוטאלית ונחתתי לכמה שעות שינה שבהן לא חלמתי
כלום כי אפילו התאים במוח המופקדים על החלומות היו תשושים.

כך היתה שגרת חיי במשך כמה חודשים טובים מאוד, ולאחר מכן
התחלתי לישון קצת, להקציב לעצמי שעות - כי אין מה לעשות, אני
לוחם וצריך להישאר בפוקוס וכו'. היו תקופות שחלומות הביעותים
חזרו, היו תקופות שלא.

לאחר זמן גיליתי את הכתיבה, היא שחררה ממני סלעים אדירים שרבצו
בי. לאחר שכתבתי בפעם הראשונה על האירוע פשוט התחלתי לישון כמו
שצריך, כמו בנאדם. אחרי כמה שנים של לחיות כמו זומבי, זה מתקבל
כמו מתנה אדירה שאתה פשוט לא יודע מה לעשות איתה.

וכך, במשך כמעט שמונה שנים, אני נע באיזור הדמדומים. בין זומבי
לבנאדם. מערב עבר והווה, מציאות וחלום.

לפני כמה זמן, בחג החנוכה, ירדנו כמה חברים לפסטיבל נחמד.
"חנוכיה" היה שמו. יוזמה חביבה של כמה צעירים ומבוגרים להקים
אירוע שאינו נתמך באף גוף מוסדי או באנשים עתירי ממון, פסטיבל
שלא למטרות רווח, אלא למטרות שאנטי בלבד.

אני נמשך מאוד לאירועים מהסוג הזה... הם מקנים לי שלוות הנפש
שחסרה לי כל כך בתקופות בהם צפים ועולים הזכרונות מאז. גם
פוגשים הרבה מאוד אנשים חדשים, מדהימים, שטובים יותר מכל
פסיכולוג או פסיכיאטר שעברתי דרכם מאז האירוע. מיותר לציין
שבעלי המקצוע התייאשו אולם בני האדם, הנחשבים רגילים, הם - לא
מתייאשים. יש להם אוזן קשבת שלא נמדדת לפי תשלום לשעת שיחה. יש
להם לב שלא נמדד לפי הכיס של זה שפורש בפניהם את עולמו
וחוויותיו.

את אותם אנשים תמיד חיפשתי, ואירועים שכאלה הם המקום הכי טוב
למצוא אותם.

אז ירדנו לאירוע. אני ועוד שלושה חברים. הגענו בערבו של יום
חמישי למקום, פתחנו אוהל והקמנו את המאחזון שלנו והתחלנו לטייל
בשטח, לפגוש עוד אנשים, ליצור חברויות וקשרים חדשים.

הגענו לאוהל בדואי נחמד שבו ישבו כמה חבריה במעגל, והשיחה זרמה
בין כולם. התיישבתי, התחלתי להשתלב ושוחחנו על הא ודא ודברים
ברומו של עולם. אט אט החשדנות מתפוגגת, האינטימיות מתפרצת. אתה
מרגיש נוח לדבר, והגענו לדבר על אירועים ששינו חיינו בצורה
משמעותית. ואז, נפתחו הסכרים ושטפו המילים בשצף, והתחלתי לדבר
בלי הפסקה על אותו אירוע בצומת הארורה.

דיברתי ודיברתי, והזכרתי בחור, שכשכבר לא היו לי מדים, עשיתי
לו ח"ע מחגורה שהיתה לי כשידו היתה כבר חצי תלושה.

כולם היו די בהלם כשסיימתי לדבר. הם הרי ציפו לסיפורים בנוסח
של חברה שלי בגדה בי, או ניצלתי בנס מעוף דורס או משהו בסגנון.
הם לא ציפו למכה כזו. ואחד בלט מכולם, החל להתייפח בבכי. לא
הפסיק. ניסינו להרגיעו, לדבר על ליבו שאוקיי, כן... היה כואב,
היה קשה, אבל עברו שנים מאז והנה, גם אני עם כל הלילות טרופי
השינה עדיין ממשיך בחיי ועובד ולומד ומכיר וחווה ושמח כמעט כל
הימים.

לאט לאט נרגע הבחור, והחל לומר אשר על לבו. סיפר על אותו
אירוע, אמר שנכח ונפצע קשות, והרים שרוולו והראה ידו המצולקת
ואמר "אמרו לי כשחזרה הכרתי, שלולא היו חובשים אותי בחגורה, לא
היתה לי יד". המילים האלה, אין לי מילים מספיקות בשביל לומר מה
הן עשו לי. אבל זה כמו שמישהו בא עם פטיש, ופשוט דופק בעוצמה
על הלב, על הראש, על כל איבר שחשוב בגוף שלך. התחלתי לקבל
צמרמורות וסחרחורת ולא הבנתי מה קורה לי.

ניגשתי אליו, ביקשתי שיחזור שוב על מה שאמר. והוא חזר, ואמר
שוב, ושוב חזרו הצמרמורות. הוא הלך לרגע אל תיק הצד שלו, שאותו
הביא לאירוע. בו היו כל הבגדים והמצרכים, כמו שכל אחד מביא. רק
שאצלו נכונה לי עוד הפתעה. הוא הוציא חגורה, מוכתמת בכתמים שלא
דהו זה שמונה שנים. ואני מסתכל, מזהה חגורתי ועומד אילם. אילם
וחירש בדיוק כמו ברגע הפיצוץ. לא יכולתי להגיב. הייתי משותק
לגמרי בכל איברי גופי. לא יכולתי לעשות כלום, בקושי לחשוב.
בהיתי בחגורה, זכרונות צפו ועלו ודמעות החלו לזרום מעיני.

זו החגורה שלי, והיא נשארה אותו דבר, עם כתמי דם גדולים
ויבשים. והכתמים, רק מעצימים את החוויה. אתה מסתכל ומרגיש
כאילו חזרת אחורה, לאותו רגע מר ונמהר. לאותו זמן.

פרשנו אני והבחור לצד, התעדכנו קצת, תוך כדי בכיות מה קורה עם
כל אחד, מה עבר עלינו. ונדהמנו מכוחם וטבעם של מעגלים בחיים
להיסגר.

זו היתה פגישה חד פעמית. הבנו את זה שנינו. אין טעם להמשיך את
הקשר. כי החוט המקשר בינינו הוא אותו אירוע מכאיב שנכחנו בו
שנינו. אותו האירוע - והחגורה. לא שמעתי ממנו מאז, והוא לא
ממני.

ואני ישן. וטוב, אפילו טוב מאוד מאז. אולי זה מה שהייתי צריך
שיביא רוגע לנפשי. לפגוש אחד מהתופת, לראות ששרד, לראות
שהמשיך, על מנת שגם אני - אוכל להמשיך.