סבתא שלי היא כבר אישה מבוגרת, ולכן אני צריכה לקבל את ההחלטות
שלה, גם אם אני לא מסכימה איתן, כמו למשל למות. אני בכלל רציתי
שהיא תישאר עוד קצת, אחרי הכול זה לא הוגן שהאחים שלי בילו
איתה הרבה זמן, ואני, בגלל שאני צעירה יותר, לא הספקתי. אבל
סבתא החליטה, ומבוגרים הרי צריך לכבד, גם אם לא מסכימים איתם.
מסבתא שלי אין לי הרבה מזכרות שהן רק שלי, אבל יש לי סוודר אחד
שהיא סרגה לי. הוא כבר קטן עליי מזמן, כי הייתי קטנה מאוד
כשהיא עשתה אותו, אבל לפעמים, בלילה, אני קמה לארון, פותחת את
הדלת, לוקחת אותו, ומחבקת. זה הכי קרוב שאני יכולה למצוא כרגע
במקום לחבק אותה.
את סבתא שלי המשכתי לראות גם קצת אחרי שהיא מתה. ראיתי אותה
בבית שלנו, ובלוויה שלה, ובעוד כל מיני מקומות. חלק חושבים שזה
מיסטי, חלק חושבים שסתם דמיינתי. אני יודעת שהצלחתי לראות אותה
בגלל שהייתי ילדה, וילדים יכולים לראות דברים שמבוגרים לא
מצליחים.
סבתא שלי הייתה בן אדם מאוד אומנותי. ובהרבה דברים בת דודה שלי
מאוד מזכירה אותה, ואני מקנאת בה על זה, כי סבתא הייתה בן אדם
מאוד מיוחד, וגם אני הייתי רוצה שכשיסתכלו עליי יזכרו במישהו
מיוחד. במיוחד אם זאת סבתא שלי.
סבתא שלי, שקראנו לה סבתא-ממה. למרות שהיא אישה מבוגרת, הייתה
קצת לא הוגנת, גם אם זה לא יפה שאני אומרת את זה, כי כשהיא
הלכה, זאת אומרת מתה, היא לא שאלה אותנו אם זה בסדר, ואם היא
הייתה שואלת, אז הייתי אומרת לה שתעשה מה שנכון בשבילה, אבל
שתדע שאני אוהבת אותה, ושיהיה לי כואב להתגעגע.