שמונה עשרה שנה לא התלוננתי על שם המשפחה שלי, אבל שלושה
שבועות אחרי תחילת ה "מסלול" מצאתי את עצמי עושה את זה לפחות
פעם בשעה. קיללתי, כי ידעתי שרק בגלל שהגורל העיוור קרא לי
כהן-ישר שובצתי באותו אוהל סיירים דחוס עם מי שעצבן אותי יותר
מכל אדם אחר שהכרתי בחיי, ירון לווינסקי השחצן.
כשהגענו לבסיס ביום הראשון הרס"ר המשופם סידר אותנו, זאת אומרת
את הבשר הטרי, בשלשות. הוא עבר בעין בוחנת על הרשימה השמית של
כל החיילים ההמומים וציוות אותנו באופן אלפבתי, זוגות זוגות
לעבר אוהלי סיירים קטנים. נדמה לי שיכולתי לראות אותו מגחך
כשפסענו צעד קדימה, ירון לווינסקי החתיך הגבוה מרמת השרון,
ואני, ילד טוב ירושלים מעיירה צפונית אחרי חדרה. מה שלא ידעתי
אז, זה שהזוגיות הזאת יותר גרועה מחתונה קתולית. היינו צמודים
זה לזה כל הלילה וכל היום. יחד ניקינו שירותים, יחד סחבנו
אלונקות, יחד התכוננו למסדרים וכמובן, יחד הפלצנו אחד על השני
את שאריות המטבח הצבאי בשעות השינה הספורות באוהל הדחוס.
ירון ענה על כל דרישות הסטריאוטיפ של השחצן מרמת השרון. הוא
היה גבוה, עיניים כחולות, מדי ב' שהוא הביא מהבית, כאלה שנתפרו
במיוחד בריקושט, מותאמים בדיוק לגזרה שלו. הייתה לו הליכה גאה
ובוטחת וכמובן, הטלפון הסלולרי הכי משוכלל בפלוגה. טלפון זעיר
שהכיל בזיכרון העצום שלו מלא מספרי טלפון של בנות שוות יותר
מכל מה שבחיים יהיה לי אומץ לבקש.
בהתחלה הוא בקושי דיבר איתי בכלל. ישר ראיתי בעיניו הכחולות את
מה שהוא חשב עלי: נער פשוט מעיירה קטנה, אותה חברה מאז כיתה
י'. "בטח אחד כזה שמפחד להתחיל עם חתיכות אמיתיות". הוא ראה בי
מישהו סתמי כזה, כזה שחי במעגל משעמם של אבא, אימא, אחות קטנה
וחברה שמנה.
השמירות האין סופיות שלנו התחילו לרוב בכמה הערות סרקסטיות
משלו. ירידות מעצבנות שרק גרמו לי לשתוק עוד יותר. ירון המשיך
משם לרצף אין סופי של שיחות סלולריות ארוכות ונבובות עם ליאת,
אסנת, טלי, מלי ושני. בעצם, הוא העביר ככה שעות עם כל בחורה
ששפר גורלה ליפול לתוך הזיכרון של הסלולרי היקר והמעצבן שלו.
את רגע המפנה אני זוכר כאילו זה היה אתמול. השעה הייתה אחרי
01:30 לפנות בוקר, ירון גמר עוד שיחת טלפון חרישית עם אחת
הבחורות שלו אבל הפעם הוא נשמע מאוכזב. "די, נמאס לי!" הוא אמר
אחרי שתיקה ארוכה. צחקתי, "לא יכול להיות. אתה אף פעם לא לבד.
אתה תמיד מוקף באנשים שאוהבים אותך".
"זה הכל בררה", הוא נפנף את ידו בזלזול. "לך יש לפחות חברה
קבועה. אצלכם הכל יותר פשוט".
"מקנא?" שאלתי בתקווה.
"כן, לפעמים", הוא אמר ברגע של כנות. "לפעמים אני מקנא בקוביה
כמוך. שמונה פאות, יודע בדיוק את מקומך בקיר הלבנים. מי שמעליך
לוחץ אותך, אבל לפחות הקוביות שבצדדים תומכות בך."
Just another brick in the wall"", זייפתי את השיר הישן והטוב
של הפינק-פלויד, עשיתי ביד תנועות של גיטרה, נערתי את הראש מצד
לצד וניסיתי להראות משוגע.
להפתעתי ירון הצטרף אלי לשירה הטיפשית, הוא זייף לא פחות
ממני.
"ואני חשבתי שאתה רואה בחיים בקוביה מין בית כלא כזה", אמרתי
לו כשהשירה גוועה. "כלא כלא", צחק ירון, "אבל לפחות כשאתה
בפנים אתה לא יכול ליפול כמו אבן."
"אז מי אתה?" שאלתי לבסוף.
"אני איש הרשת", אמר ירון, "אני מקושר לכולם. מעביר אינפורמציה
מקצה לקצה. סוגר קצוות. מפעיל קשרים ומושך כל הזמן בחוטים. אני
נקשר בקלות אבל גם מאבד עניין באותה מהירות."
"נשמע מפתה", אמרתי.
ירון שתק דקה ארוכה, "זה כמו מטוס קרב עם כנפיים קצרות, ברגע
שהוא מאבד קצת מהירות הוא נופל לים כמו אבן", הוא לחש בכבדות.
"רוצה להתחלף?" שאלתי לקראת סוף השמירה, "לחודש אחד?"
"אתה יודע שאני משוגע, אתה יודע שאני מוכן לנסות הכל", צחק
ירון.
"מתחלפים", צעקו מלמטה שני חיילים המומי שינה שבאו להחליף
אותנו במגדל.
מיהרנו לאוהל לכמה שעות שינה טרופות לפני המסע הגדול.
אחרי המסע 40 ק"מ ירון הפך ליותר ויותר שקט. הוא כאילו התכנס
בעצמו בין המסדרים והטרטורים. הוא נשאר בקשר רק עם ליאת, שיחות
הטלפון ביניהם נשמעו יותר ויותר רציניות. באופן מפתיע הוא בילה
אצלה בבית את כל החופשה היחידה שקיבלנו באותו חודש וחזר
מאושר.
"כיף להיות מרובע", הוא גיחך לעברי לפני שיצאנו למארב. ירון לא
חזר משם. כדור בודד השיג אותו בשוחה מאחורי שיח של פטל
דוקרני.
בשבעה פגשתי את יפעת. שני ביקשה גם כן לדעת הכל על ירון.
נפגשנו לקפה בקניון, היא שתתה אספרסו כפול ואני שתיתי את עיניה
הגדולות. להפתעתי, למחרת יצאתי גם עם טלי ומירב. החברה שלי
כועסת עלי, לא נורא, בכל זאת דאגתי שאבא של אושרת יסדר לה
עבודה. הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. בלי להרגיש הפסקתי להיות
ביישן נדמה לי שהפכתי לאיש רשת.
אני בדרך עכשיו לשלושים של ירון.
ביקשתי מתמי שתלווה אותי, אחרת אני לא יודע איך אני אוכל לעמוד
מול ההורים שלו. היא הסכימה בשמחה, אולי אפילו יותר מדי בשמחה.
מה יקרה מחר? האם הרשת היא קסם או קללה? האם אני יכול לחזור
לעצמי? זאת אומרת, האם אני יכול לחזור להיות מאושר בתוך הקוביה
הקטנה שהייתה פעם שלי?
קניתי זר פרחים. עכשיו ברגע השקט לפני ההספדים אני מוצא את
עצמי מקרב אלי את הזר, מביט פנימה. תגידו לי עכבישים, האם בתוך
הרשת אפשר גם לתפוס אהבה? |