הסיפור הוא רק משל אבל לא ירחק היום...

מוקדש לחברות הטלמרקטינג וליתר מוצצי הדם.

מודעה בעיתון - "רוצה להרוויח 75 שקלים לשעה?"

"בטח שאני רוצה."

אולי אני תמים מדי, אולי סתם טיפש, אבל באמת שלא ידעתי למה אני
נכנס, לא חלמתי שיש דברים כאלו בעולם.
אבל אני מניח שיש דברים שחייבים לחוות על הבשר לפני שמבינים.

חודשיים ישבתי בבית, נחתי מהצבא, גלשתי בים, קראתי ידיעונים של
מכללות ואוניברסיטאות, וחלמתי על יפן. תמיד רציתי להיות שם, לא
כאן, במקום בו אפילו הזבל ברחובות נקי. מקום בו האנשים קטנים
וחייכנים, והחרב, החרב היא לא רק דבר מה לתלותו על הקיר או
בחלון הראווה.

נו טוב, אבל בשביל לטוס לשם צריך כסף.
בשביל כסף - צריך לעבוד.
אז מה לגבי אותם 75 שקלים לשעה?

אבי מהיחידה הבטיח לסדר לי מקום בסיור של ראשון.
"זה רק לחודשיים, לחפיפה, אחר כך אני אארגן שתהיה אתי במוקד,
אחראי צוות", הוא אמר.
בכל זאת, נמאס לי קצת מכל המרדפים המטופשים הללו.
ו-75 שקלים זה הרבה יותר טוב מעשרים וחמישה.
וראשון לא תברח, אני מתחמק ממנה כבר חודשיים, היא תחכה לי עוד
קצת.
שי, שהשתחרר מהיחידה לפני שנה כבר, לעומת זאת, הציע לסדר לי
אחלה ג'וב במחלקת הגביה של ההוצאה לפועל: "זה רק ללוות את
השוטרים ולעשות פוזה של קשוח, אם יש משהו - הם עוצרים את
הבנאדם במקום, רק לעתים רחוקות זה מגיע למכות".
סירבתי בנימוס. "אל תעלב אחי, אבל אתה יודע מה אני חושב בנושא
הפעלת כוח על מסכנים."
"כן, כן, שכחתי עד כמה אתה יפה נפש, מול העיניים שלי ירית
למוות במחבל שהסתער עלינו עם מישיט, אבל לחקור קטינים שזרקו
אבנים - לא, אף פעם לא הבנתי את זה", טען נגדי בתוכחה.
"מה לעשות, כל אחד צריך לשים לעצמו את הגבול היכנשהו, אחרת אתה
מאבד צלם אנוש", עניתי בלי להתנצל.
"בסדר, בסדר, נדבר", אמר וניתק בחוסר סבלנות.

הרמתי את השפורפרת וחייגתי.
"שלום", אמרתי.
"שלום!" ענתה לי פקידה לא ידידותית בקול זועם, כאילו שהפרעתי
לה באמצע שיחה עם החברה הכי טובה שלה.
אני מתקשר בנוגע למודעה בעיתון", החלטתי בכל זאת לנסות את
מזלי, חושב על אותם 75 שקלים, תוהה, האם יבקשו ממני להפוך
לצ'יפנדייל או לגבות כספים עבור המאפיה הרוסית.

"תגיע ל'בית גיבור', ברחוב הטיילת בתל-אביב, תיכנס פנימה
למשרדי חברת 'מקס סייל' היום בשעה חמש בערב", 'ירתה' הפקידה
כמו מקלע גדודי אחיד.
"הבנתי," אמרתי, "האם אפשר בכל זאת לקבל כמה פרטים לפני שאני
מגיע?" שאלתי.
"תגיע היום בחמש ויענו לך על כל השאלות", ענה לי הרובוט מהצד
השני של הקו.
"שולי, אנחנו מתחילים בעוד חמש דקות", נשמע מרחוק קולו של בחור
צעיר.
"מוטי, אני מיד מגיעה", היא ענתה וניתקה לי את הטלפון.

כל העניין נראה לי - לא לעניין.
מי שהנו מספיק טיפש להעסיק אנשים שמדברים בצורה כזו עם עובדים
פוטנציאליים, לא מפגין הבטחה גדולה ביחסיו עם עובדיו.
אבל אותם 75 שקלים המשיכו לבהות בי חזרה מעל גבי העיתון.

עליתי על האופנוע ותוך עשרים דקות הייתי שם.
בתוך קניון קטן, שאוכלס בעיקר על ידי מסעדות, גלידריות ומשרדים
היה חלון ראווה מוסתר בווילון משרדי בצבע בז' וכתובת על
הזכוכית באותיות לבנות - "מקס-סייל".

מבוא, דלפק, פקידה עם אוזניה.
"כן אדוני, אני מתקשרת כדי לאשר הגעתך לפגישה של 19:00", היא
אמרה בקול מתקתק.
כנראה שעל הפקידה איתה דיברתי בטלפון בבוקר פשוט עבר יום גרוע,
הבחורה הזו הייתה ממש נחמדה בטלפון.
"שלום," ניגשתי, וחייכתי, מביט לה בעיניים.
"שלום," היא חייכה חזרה.
"הזמינו אותי לחמש", אמרתי.
החיוך נעלם ובמקומו עלתה הבעה זועפת. "זה שם בפנים", היא
החוותה בראשה בשפתיים מעוקמות ועיניים מושפלות.

באולם רחב ידיים סביב שולחנות עגולים קטנים, על כיסאות גבוהי
משענת ישבו טיפוסים שונים,
שתי בחורות צעירות לבושות בצבעים צעקניים, בחור מאד שמן,
שהתקשה לשמור על הבטן שלו בתוך החולצה המכופתרת, גבר רוסי
מבוגר כסוף שיער, בחור מגולח ראש מעוטר כתובות קעקע ושני
בחורים עם תספורת רומאית, חולצות מכופתרות ועניבות, צעיר עם
ראסטות שחורות שבלטו לכל עבר, גברת שנראתה מאד דומה למורה שלי
מכיתה ג' ואני, בתספורת קצוצה, לבוש בג'ינס שחור וחולצת גולף
אדומה, נראה רגוע מדי, פשוט מדי, לא שייך.

כולם מילאו שאלונים שהיו פזורים על השולחנות.
הבטתי בשאלון שהיה מונח על שלי. סטנדרטי: "פרטים אישיים, גיל,
שרות צבאי, השכלה, נסיון עבודה."
רגע, מה זה?
"תחומי עניין, תחביבים, כושר, מקומות בילוי"
ואז... "יחסך לנושא תאונות דרכים, פציעות, פיגועים, נכונות
לעזור לנכים"???

"באתי למקום עבודה או להתנדב?" משהו כאן היה לא מובן.

אחד הצעירים המעונבים הביט בשעונו המוזהב, הניד לעבר חברו והלה
קם ממקומו, עלה ונעמד על בימה קטנה ליד הקיר המרוחק.

"ערב טוב לכולכם! שמי מוטי ואני סמנכ"ל חברת מקס-סייל", הוא
אמר ועל שפתיו חיוך.
"אני מברך את כולכם על בואכם לחברת 'מקס-סייל', המקום בו אנו
מגשימים חלומות."
איך הוא הצליח לחבר כל כך הרבה מילים במהירות כזו, מעביר מבט
נוקב לתוך אישוני כל אחד מאתנו ושומר על אותו חיוך שנראה כמו
מודבק בניתוח פלסטי - נבצר ממני להבין עד היום. אבל העובדה
הייתה שהוא בכל זאת עשה זאת, אני מניח שזו הייתה אחת הסיבות
שבעטיין הוא היה הסמנכ"ל.

"הרשו לי להתחיל עם מצגת קצרה."
"דורון, בבקשה..." הוא החווה לעבר הבחור השני שמיהר להתיישב אל
מול מחשב שניצב על שולחן קטן בצד הכניסה לאולם וללחוץ על כפתור
בשלט רחוק שהחזיק בידו - והאורות באולם התעמעמו.
מקרן וידאו הטיל את אורו על מסך לבן שנפרש כמו מעצמו על הקיר
מאחורי הבימה הקטנה.

תוכנת QUICKTIME הציגה סדרת סרטונים קצרים וביניהם שקופיות
צבעוניות.
השקופית הראשונה הוכיחה במרץ: "במדינת ישראל מתים מדי שנה כך
וכך אנשים מסרטן, כך וכך מהתקף לב, כך וכך מפיגועי טרור וכך
וכך מתאונות דרכים. מספר הקורבנות המסיימים את חייהם כשהם נכים
- גבוה פי 10! מהנפטרים, אל תחשוב שלך זה לא יקרה!"

הסרטון הראשון עסק בתאונות דרכים קשות, ראיונות קצרצרים עם
קורבנות, במיטותיהם בבית החולים, זום ופוקוס על איבריהם
הקטועים, בכי על הקשיים החדשים בחייהם ועוגמת הנפש מאורכי תורי
ההמתנה לניתוחי ההשתלות.

הסרטון השני הציג שבוע מטורף מלא בפעילות פנאי ונופש של זוג
צעיר ואתלטי במסגרת תוכנית טיולים ובידור של רשת מלונות
ארצית.
המצלמה התקרבה לזוג הצעירים ולפתע ראו בבירור שהם שניים
מהפצועים מהסרטון הקודם.
"כיצד זה אפשרי?" שאלה בתוקף הכתובית.

הסרטון השלישי הראה את התשובה.
על גבי המסך נפרשה מפת העולם ועליה מורקרו והחלו לזהור בכחול
מדינות כמו סין, אינדונזיה, הפיליפינים, תאילנד, בורמה, מלזיה,
חוף השנהב, זמביה, סודן ואחרות. לפני שהמחשב עבר ממדינה למדינה
נדלק ציור של מטרה - כמו מטרת רובה במטווח. "קיימות בעולם
מדינות נכשלות, בהן מערכות החוק שונות מאלו הקיימות בארץ,
באירופה או בארה"ב.
במדינות אלו, אסירים, אשר נידונו להוצאה להורג, או לכריתת יד
(כעונש על גניבת כיכר לחם לדוגמה)
הופכים עם ביצוע גזר הדין לרכוש המדינה.
"המדינות "קוצרות" את איבריהם ומציגות אותם למכירה פומבית."
הכריזה השקופית בצהלה.
סימני המטרה הפכו האחד אחרי השני לסמלי דולר מהבהבים.
"זהו שוק חדש ומתפתח, תפקידנו - להתאים בין המוכרים בחו"ל
לקונים בארץ ו"לקצור" את הנתח שלנו מהעוגה." קרא מוטי ברוב
רצינות את השקופית האחרונה לתוך מיקרופון.

הסרטון הרביעי הציג אנשי מכירות, גברים ונשים, לבושים בחולצות
מכופתרות, הגברים מעונבים, הנשים בחליפות שני חלקים, יושבים
באותו האולם בו ישבנו אנו ומולם ישבו נכים בכיסאות גלגלים,
קביים, קטועי גפיים וחסרי עיניים, כשהם מחייכים וחותמים על
טפסי סגירת עסקה.

לאחר מכן, המצגת הסתיימה והאורות נדלקו חזרה.

"חברת 'מקס סייל' עוסקת בשיווק מבחר מוצרי תחליף אנושי
למוגבלות גופנית", הכריז מוטי מעל גבי הבמה.
"אנחנו מוכרים לאנשים שראיתם בסרטון הראשון את מה שיש לאנשים
בסרטון השני.
"בשנה האחרונה מכרנו מוצרים בהיקף של מיליארד דולר, בחודש
האחרון "סגר" המוכרן המצטיין של החברה, שהוא במקרה גם מנהל
מחלקת ה"חלפים", דורון," והוא הצביע על הבחור האחר שחייך כמו
כריש ונד בראשו, "עסקאות בסכום כולל של חמישה מיליוני דולר."
ומייד הוא והפקידה שישבה כעת על כסא מיותם ליד דלת הכניסה החלו
למחוא לדורון כפיים.
דורון חייך כמו ברקודה וקד קמעה בראשו.
"את המוצרים שלנו לא צריך למכור, הם פרקטית מוכרים את עצמם, כל
מה שנדרש מכם הוא לוודא שהאנשים יגיעו למצגת ומשם הדרך לסגירה
היא קצרה.
בחברה יש שתי רמות בסיס וחמש רמות ניהוליות. ראשית קיים תפקיד
מתאמי הפגישות, העובדים בשכר מינימום והזוכים לבונוס של 12.5%
מכל מכירה שהתבצעה כתוצאה מפגישה שתיאמו.
"קיים תפקיד סוגרי העסקה הנפגשים עם הלקוח בתום המצגת, היכולים
להגיע לשכר כולל של כ-75 שקלים לשעה בעבור עסקאות סגורות - אך
כאן השכר הנו תמורת אחוזים בלבד, על בסיס 'מכרת הרווחת, לא
מכרת - לא הרווחת.'
"זהו התפקיד עבורו הזמנו אתכם לכאן הערב.
"לאחר מכן, קיים תפקיד אחמ"ש ולאחר מכן מנהל צוות, ומעליהם
סמנכ"ל - זה אני, ולבסוף - המנכ"ל."

"זה לא קשה", המשיך מוטי, "הבה נראה כיצד זה נעשה ממש לפני שעה
באולם בו אתם יושבים."
"אנחנו עוזרים לאנשים, אנחנו פותרים להם בעיות חסרות פתרון
ואנחנו גם עוזרים לשקם את כלכלתן של מדינות העולם השלישי,
בצורה הכי עדינה, הכי הומנית והכי מוסרית וכמובן שהכל חוקי",
הצהירה השקופית בגאווה, ולאחריה, לפני שמישהו יכל בכלל לומר
דבר מה, עמעם דורון את האורות שוב והסרטון החמישי החל.

בחור צעיר בלונדיני עם שיער ארוך הציג מעל גבי מחשב נישא לגבר
ממוצא מזרחי, קטוע שתי ידיים, סרטון של תאילנדי קטן קומה לבוש
בתחתונים כתומים, פוסע הלוך ושוב בתוך תא מסורג. קטוע הידיים
הנהן בראשו ואמר: "אני לוקח". בחורה שמנמנה עם שיער מחומצן
הציגה בפני אשה זעופת פנים ומרותקת לכיסא גלגלים, תצלומים של
אשה צעירה ממדינות חבר העמים. "תגידי, וכמה יעלה לי לקבל את
כולה?" שאלה זעופת הפנים. "מה זאת אומרת את כולה?" שאלה אשת
המכירות. "יש לה עיניים יפות, אולי אני ארצה גם את העיניים,
אולי בכלל אני רוצה אותה כולה, היא יודעת לבשל? לנקות? אולי
אני אקנה אותה את כולה בשבילי ובשביל בעלי. את יודעת כמה עולה
להשיג עוזרת פיליפינית, אולי זה יותר זול?"
"אני מייד מבררת לך", ענתה המוכרנית והרימה את ידה, מסמנת
לאחראי המשמרת שפסע כמו נמר בין שולחנות העסקאות.
אדם גבוה ורזה עד להחליא, עם בלורית מסורקת לצד ושפם דק שעיטר
את שפתו העליונה, ישב מול דורון, שהציג בפניו תצלומים של ילדות
קטנות: "זו חנקה את אחיה התינוק למוות, זו נולדה בכלא לאם
רוצחת ולכן שייכת למדינה. וזו בתו של אסיר פוליטי שהוצא
להורג".
עיניו של המשופם התרחבו והוא ליקק את שפתו העליונה. "כמה אתה
עושה לי מחיר אם אני לוקח את שלושתן?"
"אל תדאג, מר רמטכלי, אני אעשה לך מחיר שלא תוכל לסרב לו." ענה
לו דורון.

המצגת הסתיימה, האורות חזרו ונדלקו.

"מי חושב שהוא מתאים, שירים את ידו!" הורה מוטי בפיקודיות.
"מי חושב שלא - מוזמן לעזוב כעת.
"מי לא הרים את ידו קודם וגם לא עזב?
"מי לא הבין את השאלות?
"ומי לא ירים את ידו, לא משנה מה אני אשאל" הוא ניסה להיות
מצחיק.
"ומי קטוע יד ולא יכול להרים את ידו גם אם הוא רוצה? סתאם,
הומור של המקצוע."

אף אחד לא זז, אף אחד לא הרים יד, כולם ישבו פעורי פה, המומים
מהמצגת.

הגבר הרוסי המבוגר קם, אסף את דבריו, פנה למוטי ולדורון ואמר
במבטא כבד: "תתביישו לכם! אני לרצות לבוא לישראל לא בשביל
זה!"
"יאללה יאללה, אנחנו עוזרים לאנשים, אנחנו פותרים להם בעיות
חסרות פתרון ואנחנו גם עוזרים לשקם את כלכלתן של מדינות העולם
השלישי. זהו שוק כלכלי ואם אנחנו לא נעשה זאת, יימצא מישהו אחר
שכן." ציטטה לעברו שולי, הפקידה, את השקופית המתאימה מהמצגת.
אחת מהצעירות הקיאה על הרצפה ולאחר אחזה בבטנה ובכתה. הצעיר עם
הראסטות התלחש עם חברו מגולח הראש והתייעץ מה כדאי לעשות.
"אולי כדאי לו לנסות... אחרי הכל זה כסף טוב..."
"ואם לא אנחנו - יימצא מי שירוויח את הכסף, לא חבל?" ענה לו
חברו המקועקע.
מוטי ניגש לשורת הכיסאות, עוצר ונעמד לפני, בוחן בעיניים
חודרות את היושבים ושאל: "אז מי חושב שהוא מתאים?"

חבשתי את הקסדה ועליתי על האופנוע, מעסה בידי השמאלית את פרקי
כף ידי הימנית והמרפק. לעזאזל, זה אף פעם לא כאב כשפעלתי מתוך
שליטה עצמית. כן, אסור להתרגש, אסור לקחת ללב.

מאחור, בתוך אולם ההרצאות שכבו שני אנשי מכירות עם אפים שבורים
ושיניים מרוסקות.
אבל אני לא דאגתי, הם יסתדרו, להם יש את הכסף ובעולם יש מספיק
פושעים עם שיניים - להשתלה.

לבשתי את מעיל העור השחור שעל גבו התנוסס דרקון אדום, התנעתי.


הם לא ימצאו אותי.
הטופס עם הפרטים שלי היה בכיס האחורי של הג'ינס.

השקיעה רק בשמונה, אני יכול לתפוס עוד כמה גלים בים.
אני חושב שאני אעבוד קצת בתור שליח פיצה או משהו פשוט אחר.
לא רוצה להרוויח כסף מצרות של אנשים.

בכלל, נראה לי שמכירות זה לא בשבילי,
זה הכל שוק בשר.

ונסעתי משם הביתה, בפנים קפואות,
הדרקון שעל גב המעיל שואג בכעס כל הדרך, מתמזג בלהבות השקיעה.