פתאום אני מבינה, אני במצב המתנה.
המתנה שמשהו יקרה, משהו ישתנה.
אני במצב המתנה מבחירה.

מוצאת את עצמי שואלת את השאלה: "למה?"
"מה תועלת צומחת לי משם?"
"מה אני משיגה, ממצב של אי השגה?"
"האם ככה אני רואה את שארית חיי?"

בהמתנה לדירה, בהמתנה לאהבה, בהמתנה לשיחה,
בהמתנה לאישור שאוהבים אותי,
בהמתנה לעבודה, בהמתנה בלשכה, בהמתנה להחלמה,
בהמתנה...

"מתי כל זה פתאום השתנה?"
"מדוע הפכתי לחסרת ישע כזו?"

בהמתנה למילת אהבה, לתשומת לב קטנה?
"מתי הלכתי לעצמי לאיבוד?"

הרי הייתי כל הזמן בכוננות,
בצעידה קדימה.
ופתאום אני מרגישה נסיגה, עמידה במקום,
בהמתנה.

מקום זה נתפס בעיניים כמקום שלפני הסוף המר.

צריכה לקבל החלטות!!!

אני צריכה לקחת דברים בידיים ולכוון את עצמי,
אבל קודם כל אני צריכה תשובות.
ורצוי שהן תהיינה משביעות רצון.

אין לי מושג לאן הן לוקחות אותי,
הדרכים הפתלתלות.

אני רק מרגישה, אני לא ממצה את עצמי עד תום.
כאילו מחכה שמשהו יתחולל מעצמו.
שמשהו ייפול עבורי.

בהמתנה.