[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי חרובי
/
חוש הגשם של אברשה

"מה שאמרתי לכם," אומר אברשה ומזדקף מתנוחת הכריעה בה היה שרוי
שעה ממושכת, תוך שהוא גונח ומתמתח לצדדים.

"מה, מה הוא אמר?" שולי הנער עוד לא למד שבמקום הזה ממעטים
במילים ובעיקר לא שואלים שאלות מיותרות. הוא מפנה לעברנו
עיניים תכולות, תמימות להפליא. שפעת תלתלים צהבהבה ופרועה
לראשו של שולי, פניו מנומשים ועדינים ותוכו כברו.
"הוא אמר שעד סוף השבוע יירד גשם, זה מה שהוא אמר," רוטן לעברו
אביגדור בעיניים רושפות גצים. הוא לא יפגע בזבוב, אביגדור;
נשמה טובה לו, אך זו חבויה בגוף גדל מידות ודעתו נתונה לשמירת
הסדר הטוב. בשדה הזה יש פלאח ותיק וזה אברשה. אחריו באים בתור
פלאחים קצת פחות ותיקים וכך הלאה; כל אחד חייב לדעת את מקומו,
ובייחוד אחד ינוקא שזה מקרוב בא.
"אבל, אבל..." שולי מתכווץ, אך אינו חדל ממריו, "אתמול הרי אמר
אותו דבר בדיוק..."
"נו מה, גם שלשום הוא אמר" מגחך שמוליק הגוץ וקורץ אלינו. אחר
הוא לוחש באזנו של הנער: "מה חשבת ילד, שיש לו לזקן שלנו חוש
מיוחד למזג האוויר, הא? ברדיו אומרים תחזית והוא חוזר על מה
שהם אומרים". את הלחישות של שמוליק אפשר לשמוע גם מהקצה השני
של השדה.

אבו יוסוף קרב ומניח יד כבדה אך רכה על כתפו של שולי: "אברשה,
הוא באמת... באמת לא מדבר סתם". פניו מביעות יראת כבוד, "תאמין
לי יא איבני. אברשה זה בן אדם מאד מאד מיוחד".
"חוש למזג האוויר? אבל איך..." שולי מרים קולו ואבו יוסוף מהסה
אותו מייד באצבע על פיו, אך הדבר לא באמת נחוץ; הרי אברשה, גם
אלמלא היו אוזניו חירשות כמעט לחלוטין, ספק אם היה נותן דעתו
לדיבורים בטלים.

"עכשיו אוכל," פוסק אברשה ופורש מן החבורה כאילו אין בה עוד
עניין הנוגע אליו. הוא את שלו אמר.



יום שלישי בשבוע. שמי מחצית דצמבר צחים מענן ולכל אשר נישא
עינינו אין רמז, אף לא לבדל עננה הנושאת בקרבה לחלוחית של גשם.
מאופק עד אופק משתרעים שדות חרושים ומתולמים, בכל גוני האדמה,
למן צהוב חרסיתי ועד שחור בזלתי. מדרום ומזרח נגלים הרכסים
הרחוקים של הרי יהודה. מערבה וצפונה מכאן נפרשים המישורים
הרחבים של שפלת החוף.

אברשה פורש שמיכה ישנה ומתיישב עליה כשגבו שעון על הגלגל
האחורי הענק של הפורדסון הכחול. בשעה זו של בוקר עדיין מטיל
הטרקטור צל רחב וארוך על הקרקע המטוללת.
הוא מסיר את כובעו המרובב שהיה אי פעם כחול, מוחה ממצחו זיעה
לא נראית ומחליק את מה שנותר משערו האפור והמקליש. בתנועת עין
כמעט לא מורגשת הוא מסמן לאבו יוסוף וזה ממהר ופורש לפניו את
צרורו. בזה אחר זה הוא שולף מתוכו ערמה מהבילה של פיתות טריות,
צלוחית קטנה של זיתים, לבנה ניחוחית טבולה בשמן וזעתר וכמה
עגבניות עסיסיות.

אברשה אוכל בניחותא ולועס לאט את בלעו. עת לכל חפץ ודבר אינו
בוער. פניו עוטות עתה סבר נינוח, כמעט מחויך. האחרים ממהרים
בעקבותיו. אביגדור בוצע פיסה נאה מן הפיתה וטובל אותה בלבנה,
מוסיף ונוטל פלח עגבנייה. את התקרובת הוא דוחס לפיו, מבלי
לטרוח ולהסתיר את בולמוס הבוקר הגובר עליו. שמוליק שם עיניו
בזיתים ואת הזיתים בפיו, מכרסם בם בשקידה ואת החרצנים פולט
ממנו והלאה. "אלה הדפוקים שאתה מביא מאצלכם, זה ברכה מן אללה",
הוא מחמיא ל'ערבי שלנו', "לא כמו הזיתים מהמכולת; אלה, בבית
חרושת עושים אותם, וטעם יש להם כמו של שמן מכונות, טפו".

אבו יוסוף כורך זרועו סביב כתפו של שולי הנער ומשדל אותו:
"תאכל, תאכל יא חביבי". הוא עצמו, די לו בפת שחרית שטעם בביתו
בכפר, טרם בואו. עתה הוא מתיישב בקצה השמיכה, מוציא מכיסו נייר
וקמצוץ טבק, דוחס, מגלגל ומדביק את שולי הנייר בקצה לשונו. מעט
אחרי זה עולה עשן אפרפר ומסתלסל מפיו, מתערבל מבעד לשפמו הסבוך
ומיתמר בקו ישר מעלה מעלה.



יום רביעי עובר ללא שינוי וכבר יום חמישי אוחז בעקבו.
הבוקר קר מאד וברקיע אין סימן לענן. עם אור ראשון נאסף הצוות
בסככה. בזה אחר זה מופיעים אנשי הפלחה בפנים הלומי שינה שזכר
חלומות קטועים עדיין טבוע בהם. כפות הידיים סופגות חום דרך כוס
קפה אותה שותים בעמידה. רק אברשה נראה כתמיד רענן ונמרץ; כבר
הוא מתקרב לגבורות, אך ברק של התלהבות קורן מעיניו ומדבק את
הנמצאים סביבו.

אביגדור ושמוליק נשארים בסככה כדי לטפל בכלים החקלאיים שנשחקו
במהלך העונה החולפת. האחרים מתפזרים לשאר עבודות השדה. יום אחר
יום אנו גוררים ומעבירים קווי השקיה מחלקה לחלקה. לא רחוק היום
והפקח של חברת מקורות ישים יד על השיבר. אנו מתקרבים לגבול
מכסת המים השנתית ואם לא ירד גשם במהרה, יתייבשו ויאבדו זרעי
החיטה שלא מכבר טמנו באדמה.

אני רואה את שולי הנער ואבו יוסוף העובדים כצוות. הראשון צנום
וקצר קומה ואילו השני גבוה וגמלוני. בגלל הפרשי הגבהים מוטים
בשיפוע צינורות האלומיניום שהם נושאים על כתפיהם. צליהם כמו
מהלכים לצדם, מזדגזגים לרוחב התלמים, הצל הארוך מאחור פורש
חסותו על הצל הקצר שמלפנים וביניהם מחבר צלו המטושטש של
הצינור.

במרחק לא רב מכאן נשקף הכפר. כתמים מנומרים של בתים לבנים
וגגות רעפים אדומים מבצבצים מבעד לירוק מגוון של עצי צפצפה,
מכנף ואזדרכת. שדרת ברושים מחפה על דרך כורכר שתחילתה בכפר,
חוצה את השדה ומסתיימת בראש גבעה נמוכה ומסולעת; שם שוכן בית
העלמין שלנו.
ובין לבין פרושים שדותינו הצמאים למים.



כשהשמש מעט גובהת מעל לרכס חוזר הטקס הקבוע על עצמו.
ראשית מתכנסים כולנו בסמוך לפורדסון הכחול. גם אביגדור ושמוליק
מגיעים לשטח בטנדר הישן תוך שהם מעלים אבק סמיך בדרך העפר.
אברשה כורע על שתי ברכיו. ראשית הוא נוטל בידיו חופן אדמה מן
התלם החרוש ומתבונן בגרגרים בתשומת לב תוך שהוא מניח להם לגלוש
מבעד לאצבעות פשוקות. לעתים הוא תולש עשב רך שחמק ושרד את
העישוב האחרון שלפני הזריעה. הוא ממולל את העלעלים הרכים בין
אצבע ואגודל, מקרבם לנחיריו ומריחם בריכוז רב, כבוחן בושם
מעודן. אחר הוא מרכין ראשו ומניח לחיו על האדמה, כאילו מאזין
לפעמיה של שיירה קרבה.

מזווית עיני אני מבחין בשולי הנער. אי שקט מוזר אוחז בו. הוא
מתבונן באברשה בדריכות ודומה כי אין כוח בעולם שיגרום לו להתיק
ממנו את עיניו.
אבו יוסוף, גם הוא מתבונן באברשה.
לפתע מתחילים שניהם לפסוע, כמו נדברו מראש, לעברו של האיש
הזקן.
צעדיהם קטנים ומהוססים אך דומה כאילו מגנט מושך אותם; וכבר הם
ליד אברשה, כורעים ברך לצדו. תלתליו הצהובים, החשופים, של שולי
סמוכים אל הכובע האדום המכסה את שער הפחם של אבו יוסוף ושני
אלה נצמדים אל הכובע הכחול הדהוי של אברשה. ראשי השלושה כמעט
נוגעים זה בזה.

אחרי רגעים אחדים שנדמים כנצח, מזדקפים שלושתם כאיש אחד.
"יהיה גשם," פוסק שולי בקול דק אבל בוטח.
"הגם שאול בנביאים?" קורץ אביגדור ושולח לעברנו גיחוכים של רוח
טובה, "אז אולי תגלה גם לנו את הסוד. לא יפה ככה, שמנדריק
שכמוך!"
"אני, אני..." משתנק שולי.
"עזוב את הילד, בחייך" אומר שמוליק, חיוך רך שפוך על פניו
הירחיים, "רואים שנולד להיות פלאח. לא ככה אבו יוסוף?"

אבו יוסוף מהנהן במתינות, ואילו אברשה, פניו עדיין כבושים
בקרקע, אומר "עכשיו אוכל," אבל צליל קולו איננו כתמול שלשום.



יללות תנים הדהדו במרחבי השפלה וקרעו את דומיית הלילה שבין
חמישי לשישי. סמוך לאשמורת שלישית השתרר שקט ובשעה משוערת זו
וללא התרעה מוקדמת מת אברשה במיטתו.
אחר, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הביאו אותו חבריו לקבורה
בבית העלמין של הכפר.

ארונו הונח בטנדר הישן שנשטף היטב ופונה מן החפצים שגדשו את
חלקו האחורי. מלפנים ישבו אביגדור ושמוליק. רוח לא נשבה בעת
שהטנדר נסע לאט בדרך החוצה את השדה ואבק לא סימא את עיני
האנשים הצועדים מאחור.
רוב אנשי הכפר הקטן שלנו היו שם, וגם כמה קרובי משפחה ומעט
עמיתים למקצוע, כאלה שעדיין היו בחיים, נאספו ובאו לחלוק כבוד
אחרון.
לאחר שנסתם הגולל נישאו דברי הספד חפוזים. רוב האנשים, שעתם
דוחקת מן הסתם לשוב אל בתיהם ולבוא אל מנוחת השבת שלהם. ובעצם,
מה כבר אפשר להגיד על קברו של פלאח זקן שכמעט כל מה שיודעים
עליו הוא שדיבר מעט, שראה יבולים הרבה ושמת בשיבה טובה מבלי
להטריח אף אחד?

לאחר שהתפזרו כולם נותרנו רק אנו, שלושתנו, בבית העלמין.
השמש נטתה מערבה, קרבה והולכת אל מקום מפגשה הבלתי נראה עם הים
התיכון. בבת אחת החלה לנשוב רוח עזה, מסיעה עבים ממערב למזרח.
"עכשיו גשם," אמר אבו יוסוף ושולי הנער לא אמר דבר, כאילו
במותו ציווה לנו אברשה את השתיקות.

ראיתי את פני הנער המנומשים עוטים חיוך רחב. עיניו התכולות
הבהיקו שבעתיים נוכח פני השמיים המשנים גונם במהירות, מתעננים
ומתקדרים מעל ראשינו.
דמעות שטפו את לחייו; ואחר היה זה הגשם.


מרס - אוגוסט 2005

סדנה לכתיבה יוצרת, אונ' חיפה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מונועטיסט-
מאמין בעט אחד,
ונושא אך ורק
אותו בקלמרו




הלכסיכון המלא
למילים גבוהות
ופירושים
מטופשים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/8/05 18:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי חרובי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה