גם אעשה עיוורת וחירשת,
עדיין אמצא דרכי, ולעולם לא אתנגש בקיר.
אני מסתובבת כל כך הרבה, כל כך הרבה זמן,
אני מכירה בעל פה את כל פינות העיר.
זה כבר לא משנה אם אני מרגישה הכל, או לא,
הכל אוטומטי, אותן תנועות, אותם קולות
כבר לא משנה אם אני מתקלחת, או מצחצחת שיניים,
לא משנה אם אני לובשת בגדי מעצבים, או סחבות בלויות.
היד הענקית כבר לא זורקת עלי אוכל, ואני צריכה להתחנן
אני מתחילה לשרוק, ולדפוק את דפנות התא,
להתחנן לקצת תשומת לב, להביט בה שעות ארוכות,
היא כל הזמן ישנה ומתעצבנת כי אני מעירה אותה.

להתעורר בבוקר, לצחצח שיניים, להתלבש,
לקחת תיק, לשים נעליים ולצאת לבית הספר.
להשתגע שם שעות, ואז לחזור הביתה ולצפות בטלויזיה
ושם, רחוק, אני יודעת שהוא את הימים סופר.
גם אני סופרת, זה כבר חלק מהשגרה
עוד עשרים וארבעה יום, עוד עשרים ושלושה,
רציתי לקנות נעליים לבואו
אבל הקופה כבר מזמן התרוששה.
היד שונאת אותי, היא לא מאכילה,
וזה לא משנה שהג'ינס כבר גדול עלי במידה ונופל,
זה לא מספיק, צריך להיות יותר רזה, יפה,
צריך להתאפק  מלקנא כשמישהו אחר אוכל.