ישבנו מסביב לשולחן. חיכינו עד שהנשים יעברו אחד אחד וישימו על
צלחותינו את מגוון הדברים המגעילים האלו שאוכלים, "בשביל
הברכה". אחר כך, הן העמיסו על אותן צלחות מגוון של מאכילים, כל
אחד בתורו, קיבל מנה אישית על פי טעמו, למרות שהן ידעו מה
בדיוק כל אחד רוצה, הן שאלו בקול עייף "מה לשים לך?" בטון
המשעמם והרגיל שלהן. פה ושם אפשר לראות חיילים שיושבים מחובקים
עם החברות המזדמנות שלהם. אחרי הארוחה, ישבנו מול הטלוויזיה
הלא דולקת, כי ציון הוא שומר שבת ודת וכל השטויות האלו,
ודיברנו על פוליטיקה, בצעקות כמובן. הנשים עמלו במטבח על מלאכת
עבודת הניקיון, וזריקת השאריות. הילדים הקטנים היו בחלקם בסלון
ורבו עד שכל הורה בתורו צעק על ילדיו שלו, ולעיתים גם עבר
למכות פיזיות. הילדים הטיפה יותר גדולים, יצאו החוצה ועישנו
בסתר סיגריות ראשונות. אחד אחד כולם יצאו מהבית שלי, ונשארתי
לבד.

עוד שנה חלפה. "שנה טובה ומוקה" כולם מאחלים לכל אחד שעובר
בדלת. כולם יושבים מסביב לשולחן, והנשים, שמכירות את תפקידן,
כבר שמו בקערות גדולות את כל המאכלים ככה שיהיה להן פחות
עבודה. אריק בסוף התחתן עם הפרחה ההיא שהוא יצא אתה שנה שעברה,
כשהוא עוד היה על מדים. והיא עכשיו עומדת, בהריון מתקדם, יחד
עם שאר הנשים, מחלקות אוכל לכולם. שוב אוכלים את הדברים
המגעילים האלו, ואחר כך עוברים לאוכל הרציני יותר. ובסוף
הארוחה הנשים שוב במטבח מנקות, אנחנו שוב בסלון, מסתכלים על
הטלוויזיה וציון מרגיש אשם על זה שהוא היחידי שדתי, ורק בגללו
לא רואים טלוויזיה, אבל הוא שותק ולא אומר כלום. הילדים שוב
הולכים מכות, וכמוהם גם ההורים, מחטיפים להם, כמו תמיד, כשהם
לא מצליחים להשתלט עליהם במילים. והילדים האחרים כבר לא לגמרי
יוצאים החוצה בשביל לעשן, הם עושים את זה בחדר המדרגות. לאט
לאט שוב עוזבים את הבית שלי, ואני שוב נשאר לבד.

שנה נוספת חלפה, עוד אנחה של ייאוש עוברת לה, והפעם בנוסף לשנה
הטובה גם מביאים מתנות, שוקולד לנשים, יין לגברים, וצעצועים
ישנים לילדים. כולנו אומרים שלום אחד לשני, ושמים לב לעוד
מישהו שהתחתן, וגם איזו מתבגרת נוספת שתפסה לעצמה שידוך מוזר,
ולא כאן אלא בבית של ההורים שלו. הפעם הנשים ייעלו את עצמן, הן
שמו את כל המנות בתוך צלחות שעל השולחן, ככה שהן לא היו צריכות
לעבור אחד אחד. הארוחה נגמרה שוב, ושוב ישבנו מול הטלוויזיה,
ציון קם בעצמו, והדליק את הטלוויזיה, ראינו חדשות והתווכחנו
שוב על פוליטיקה. הפעם לפחות, כולם ימנים שם. הנשים מנקות פחות
צלחות הפעם, והילדים הקטנים מרביצים זה לזה ללא הפסקה, מזל
שכבר לא ממש איכפת להורים. אפילו לא כשמרביצים לתאומים הקטנים
שרק נולדו לפני חצי שנה. ריח הסיגריות שעולה מחדר השינה מעיד
על כך שהילדים הגדולים כבר ממש לא שמים עלינו זין ומעשנים איפה
שבא להם. בערך. כולם שוב עוזבים אותי, והולכים לבתיהם, משאירים
אותי מאחור.

שנה תמימה חלפה מעלי בקושי, עברו עליי הרבה דברים, אבל זה לא
מעניין אף אחד מהאנשים שבאו אליי, הם תוחבים כסף אחד לשני בתור
מתנת חג, והנשים הזולות, שבאו יחד עם מה שהיו פעם ילדים
גדולים, מתרבות יותר ויותר בכל שנה שעוברת. הפעם על השולחן
מונחות צלחות חד פעמיות, וכמו כן גם סכו"ם דומה, הכל יועל כבר,
הכל מוכן, ואנחנו מהר למדיי יושבים מסביב לשולחן ואוכלים, אותם
דברים מגעילים שבדיעבד אמורים לעשות לנו שנה טובה יותר. לאחר
הארוחה אנחנו יושבים בסלון, ומדברים על פוליטיקה כשברקע סרט
ארוטי מנצנץ. הילדים הקטנים בחוץ הולכים מכות כי בפנים אין
מקום, והילדים הגדולים מעשנים במרפסת. אחרי שכולם גמרו, הם
יוצאים מהבית שלי, ומשאירים אותי כשם שהם באו.

עוד שנה עוברת, ואני פותח את הדלת עם סיגריה ביד, כולם מסתכלים
עלי מוזר, וואלה שכחתי להתלבש! כולם יושבים מסביב לשולחן, ואני
נותן את האות. הנשים מוציאות תת מקלע ומחוררות את בעליהן. ואת
כל הילדים הקטנים גם כן, חוץ מאחד. הוא יושב שם, ואני מעשן לו
מול הפרצוף המזויף שלו, ומה הוא יכול לומר לי? מה מישהו יכול
לומר לי? אני אלוהים! אני אעשה מה שבא לי!! ואז אני דוחף לו
לפה חתיכת דלעת כתומה, ואומר לו לשים על זה קצת סוכר.
"למה?" הוא שואל אותי, "זה לא מספיק מגעיל גם ככה?"