מוקדש לנפגעי הפיגועים במגדלי "התאומים" בניו יורק.

עדות מהבניין שקרס.  סימולציה
מרכז המסחר הבינלאומי, בניין B, קומה 28, משרד 764.

הלילה לא הצלחתי להירדם. זה עוד אחד מהלילות האלה. הטריד אותי
המיסמך שהיה עלי להוציא למחרת בבוקר, אשר דרש את פיטוריהם של
לפחות מאה אנשים בחברה בת של מר פטרסון, אשר אני ומישרדי
מהווים מיועציו הפינאנסים. ידעתי שהמהלך נכון, לאור שיכלול
ההסתברויות והסיכומים השנתיים, שלמען האמת היו לרעתו.
אך עם זאת, ג'ולי, שותפתי, גרסה כי יש לציין בפרוש דרישה
לקיצוץ במשאבי האנוש, ואין חלק בתפקידי שקשה עלי יותר מדרישה
בפיטוריהם של עובדים מסורים, שכלל אינני מכיר.
בנוסף, מן הסתם, דרישה בקיצוצים, והפסדים כלכליים, הם דברים
שעלי כראש המישרד לקחת עליהם אחריות מסויימת ולהפיק מהם
לקחים.

קמתי מוקדם מהרגיל ויצאתי לריצת בוקר סביב הבלוק. אחרי הריצה
הקצרה הרגשתי ער ורענן במיוחד, ועליתי לדירה להתקלח ולשתות כוס
מיץ תפוזים. כשיצאתי מהמעלית ניתקלתי בשכנה מהדירה לידי
שיוצאת, כרגיל, לסיבוב עם הכלבה. עלי לזכור להכין לה כרטיס
ברכה, כזכור לי בקרוב חוגגים היהודים את השנה החדשה שלהם, ושנה
שעברה היא הזמינה אותי לביתה ונתנה לי לטעום תפוח עם דבש
עליו.

התקלחתי והתלבשתי, ויצאתי שוב למעלית. בפנים היה עלי לשוב
ולסדר את העניבה. כניראה התרגלתי יותר מדי לאנדריאה, שהיתה
קושרת את העניבה סביבי במיומנות מדהימה כל בוקר. הסתובבתי
מהמראה והשתדלתי שלא לחשוב שוב על הסיבות שהניעו אותה לעזוב
אותי.

יצאתי לרחוב והלכתי לכיוון מישרדי. הרחובות היו די שוממים,
למעט מיספר אנשים שעושים עכשיו את ריצת הבוקר, וכמה תיירים. רק
עוד חצי שעה, בתישע בדיוק, ייתמלאו הרחובות האלה באנשים כמוני,
לבושים חליפות שחורות. ועים זאת אני הולך נימרצות. אני שונא
להזדחל ברחוב, תמיד ניטפלים אלי מקבצי נדבות.
קבוצת תיירים עומדת מתחת לבניין בו אני עובד. המדריך מסביר להם
ברצינות משעממת "אלו הם בנייני התאומים הידועים,מרכז המסחר
הבינלאומי, המהווים סמלה של ניו יורק סיטי, והם השניים בגובהם
בעולם כולו..", ולי עדיין מוזר שמדברים כך על מקום העבודה
שלי.

אני אומר שלום למייקל, השומר החדש שהגיע רק לפני חודשיים, וכבר
הספיק להכיר הרבה מאוד מהעובדים בבניין, ונפנה למעלית. הקומה
שלי כמעט ריקה, למעט מנקה שהגיעה לפני העובדים, מרי, אחת
המזכירות,
שמנופפת לי תוך שיחת טלפון (אישית, לפי הטון), ורעש המחשבים
והמזגנים. לפתע אני רואה את ג'ולי, יוצאת מהשירותים, נראית
מוטרדת ונימרצת. "גם אתה התקשית לישון?" היא מחייכת חצי חיוך
"כן, המיסמך המקולל הזה". אני משער שגם היא לא רוצה לדון בזה
גם הבוקר, ופונה למישרדי. השמיים נראים כאילו טרם החליטו אם
להישאר אפורים מהבוקר, או להפוך לתכולים.

אני מזיז את עכבר המחשב רק כדי להפסיק את שומר המסך, מעיף מבט
אל עבר הדלת, לוודא שאף טורדן אינו בדיוק עומד בה, וניכנס לצ'ט
40+ של מירק. יש בו רק עשרים אנשים, אשר את רובם איני מכיר, אך
זה בדיוק מה שישחרר אותי קצת עכשיו. אני מתחיל לכתוב "היי
כולם, מה נישמע?" התגובות מגיעות מעט מאוחר, ואני מספיק להעיף
מבט על השולחן, בו ניצב, מאיים ומרגיז, המיסמך. "היי ג'ו-ג'ו!
מה שלומך הבוקר?" מגיבה לי כריסטינה. "שלומי טוב. הגעתי מוקדם
למישרד. דוקא נעים הבוקר." "כן, גם פה", היא עונה לי מעמק
הסיליקון בקליפורניה. אני מגחך "כאן זה קצת יותר יוצא דופן".
היא מגיבה לי בחיוך ממוחשב.

הדלת נפתחת, ופניהם של ג'ולי, סיימון ומארק מופיעים יחד,
מחזיקים כל אחד בכוס קפה. ג'ולי מתקדמת לעברי "הכנתי גם לך.
תתעורר קצת, אל תהיה כל כך מוטרד!". אני שותה לאט, ועוצר כדי
להודות לה "אני תמיד אגרוס שהייתי מעדיף שתכיני לי קפה כל
בוקר, במקום להיות השותפה שלי". היא צוחקת, וטופכת על גבי.
מארק מנתר קדימה וכמעט קורע את הווילון "תיראו מה זה!! מה קורה
פה!" אנו רואים מטוס נוסעים מתקדם לכיוון הבניין הצמוד אלינו,
ה'תאום' שלנו, בגובה נמוך ומסוכן "הוא עלול להיכנס בו!" אני
מתריע.
ג'ולי מניחה את כוס הקפה שלה במכה ורצה אל עבר הטלפון "משטרה!
מטוס טס אל עבר בניין A של התאומים!
אני חושבת שהוא עומד להתנגש בו!" המישטרה מודיעה לה כי כל
כוחותיה מטפלים בנושא, והיא רצה באימה חזרה לחלון.הרגע הזה
כאילו קפא. אני עוד לא קמתי ממושבי, שחיבק אותי בזעזועי. המטוס
התרסק אל תוך הבניין שעמד לצידנו, וכאילו פחס לתוכו. פיצוץ עז
הימם אותנו במישרדי, והאש הכתומה נעלמה לאיטה במסך העשן.
הפיצוץ סירב להישאר מיחוץ לתחום חלוני כסרט, והדיו, שהרעימו
באזנינו,פוצצו את שני החלונות הצדדיים.ג'ולי צרחה, ושלושתם
התכופפו על הריצפה, אוחזים בידיהם את ראשם.
נשימתי נעתקה לרגע. ניסיתי לראות מסעד לעשן, והצלחתי להבחין
בזנב המטוס צונח מטה באיטיות, ושולחנות מישרדיים שחורים בתוך
האש.

ההודעה ציפצפה במחשבי "אתה שם?" אני מתעורר אל תוך חצי חלום,
מחובר למחשב בלבד, מסרב להבין מה קרה כרגע. אני מנסה להתעשת,
ומוצא את עצמי מגמגם במיקלדת "לא תאמיני מה קרה כרגע...מטוס
התרסק לתוך בניין התאומים השני שלידי! אני..מזועזע. אני לא
יודע מה לכתוב. אני חושב שאני צריך לצאת החוצה". אני מרים
מבט,
ורואה ששלושת שותפי למחלקה קמו מעט, ומביטים זה בזו
בתימהון."מה נעשה?? מה נעשה??" מארק חזר על עצמו, היסטרי מעט.
סימון וג'ולי עמדו קפואים כבשוק. נעמדתי גם אני בכיסאי, והבטתי
שוב מעלה, אל עבר הבניין שעלה בלהבות. הדלקתי רדיו מהר, ומבזקי
חדשות מיהרו להגיע, אך לא היה בידם להבהיר את המצב.
הבטנו מטה וראינו כוחות חילוץ ואנשים רבים מתרוצצים. האורות
כבו לפתע, ורק המחשבים הוסיפו לפעול,
בשל הספקים ששומרים עליהם פועלים בהפסקות חשמל.
"מישהו כיבה את החשמל בבניין, למיקרה שהשריפה תתפשט גם אליו",
אני מספק מעט ריאליזציה למצב.
ג'ולי שוב רצה. הפעם זה למעליות. אני מסובב ראשי אליה, כה חיה
ופעלתנית, ואילו אנו- הגברים בחדר, ניראים כפסלי אבן. היא
לוחצת על כפתורי המעלית שוב ושוב. "היא לא מגיעה!" היא צועקת
"או שהמעליות תפוסות כולן ע"י ההמונים שמנסים לצאת, או שגם
החשמל שלה נכבה!" אני מנסה לתקן אותה "אבל גם למעליות יש
גנרטור!". סיימון פוצח את פיו לראשונה מאז הפיצוץ
"לא...לא..הן..גם, אני חושב..מנותקות מחשמל כשיש חשש משריפה,
שאנשים לא ייכלאו בהן". "מה פתאום!" אני מתרעם "זה לא בניין בן
שש קומות! הם לא מצפים שבשריפה אתה תתחיל לרוץ במדרגות!" ג'ולי
קוטעת אותי בהיסטריה שמתחילה לבצבץ "אז למה הן לא מגיעות? הן
לא זזות!". היא חוזרת למישרד, מיואשת, ומביטה בחלון עם שני
האחרים. "תארו לכם מה זה. איזה אסון! זה לא ניקלט! זה כמו בסרט
בידיוני, אני לא מאמינה שזה באמת קרה כרגע!". אני מביט בשעון
"זה כבר לא כרגע. עברה כבר רבע שעה." השלושה מסתכלים עלי
ומוודאים בשעונם כי דברי אמת. לפתע, כמו בסיוט נוראי, עוד מטוס
מופיע, כאילו משום מקום, וגם הוא מתקדם לעברנו. ג'ולי מתחילה
לבכות ולצרוח בהיסטריה "זה נורא! הוא הולך לפגוע בנו!" צרחותיה
הפכו לגבוהות וחסרות משמעות מילולית, וסיימון חיבק אותה בכוח,
בעודה נאבקת ומסתכלת בחלון. אני צונח לכיסאי תוך ניסיון להביט
מעלה. אני מצליח לראות את חלונות המטוס, עד כדי כך הוא היה
קרוב אלינו.
ויכולתי לראות שהוא הולך להתנגש באחת הקומות מעלינו.

הפיצוץ היה מחריד. השלושה שוב נפלו לריצפה, כמו במעין מישחק
ילדים גרוטסקי, בעוד רסיסי החלון הגדול, שהתנפץ גם הוא כעת,
עפו אל תוך החדר. אני חושב שהם לא נפגעו קשות. אני מביט בהם,
נעתק ממילים, ושם לב שסיימון קורע את חולצתו וקושר במהירות
סביב רגלה של ג'ולי. ועכשיו אני שם לב לפס הארוך לאורך רגלה,
שכניראה נחתכה מהזכוכיות. המחשב מצפצף לי, רועם וקודח. "מה??"
"אתה מדבר ברצינות??" "מה קרה??" "אתה שם?" ההודעות שנחו על
המסך, וכניראה הופיעו כשלא הייתי מארוכז בו, הסתובבו במוחי.
שוב ידי כתבו. הקלדתי כמהופנט. "עוד מטוס. לתוך הבניין שלי.
אני חייב לברוח. הכל יעלה באש, אני...
אני..אני פוחד למות". מארק מעיר אותי ומקים אותי מכיסאי הנוח.
"קום! קום! אנחנו חייבים לברוח!!"
סיימון צועק בבעתה "תיראו! בבניין השני! אנשים...קופצים
מהחלונות! אנשים מתאבדים! קופצים אל מותם! תיראו מה קורה!!".
אני רץ אל עבר הדלת, אך נעצר. "היא עוד לא הגיעה. המעלית- עוד
לא הגיעה."
בכייה של ג'ולי הפך ליללה חלושה. צילצול טלפון מרוחק מעיר בי
זיכרון חד ופתאומי. אני מוציא את הסלולארי מכיסי, ובאצבע רועדת
אך נחושה מחייג. "אנדריאה. מטוסים פגעו בתאומים. אני במישרד
שלי. אני חושב שאני הולך.." היא קוטעת אותי "מה? מה קרה? אני
בדיוק מפעילה חדשות ואומרים ש.." "אני אוהב אותך". היא נעתקת
מילים. אני מרגיש את עיניה רצות מצד לצד, שחורות מתחת לשיערה
השטייני הפרוע תמיד בבוקר.
"אני לא מבינה מה קורה. מה זה המטוסים האלה? למה הם פגעו
בתאומים" "אני לא יודע. אני לא יודע", אני מנסה להרגיע אותה
יותר מאת עצמי.

אני מועף לאחור. החדר רותח מחום ומחניק מעשן ואבק. אני משתעל
וממצמץ בעיני. אני שומע את התיקרה נסדקת, ורץ למפתן הדלת,
שגדול מספיק כדי שארבעתנו נצטופף בו. הברזלים בדלת רותחים
מחום, והבניין נרעד. "הוא קורס מחום. ג'ון! הוא קורס מהחום"
סיימון מזיע וצועק, אבל אף אחד מאיתנו כבר לא מקשיב לשני.
אנחנו אטומים לגמרי. עפנו לאחור. ראיתי רק שחור. רסיסים,
הבזקים ירוקים מחבטות,  רגלי התעקמו, הרעש היה עצום, הבניין
קרס ואנו איתו. הייתי לבד פתאום. לבנים, שולחנות, ועשן- המון
עשן ואבק עיוורו אותי.הרגשתי את כל מה שסביבי נופל יחד איתי.
למטה, למטה. ועוד, ועוד, ועוד. הכוחות נעלמו ממני. שחור.

התעוררתי אחרי עשרים דקות בערך, מצעקות ששמעתי. אבל הקול שהעיר
אותי לא היה קולות אנשים סביבי. הוא היה מתכתי. אני שם לב שידי
נישארה מאוגרפת סביב הטלפון שלי, וכי אנדריאה עדיין מעבר לקו.
"ג'ון? ג'ון!! תענה לי!! אתה שם!! מה קרה? אתה שם??
ג'ווווווווווווןןןן?" "אנדריאה.." אני עונה קלושות.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד,אבל הסיטואציה כה לא מוחשית, שאני
מתבלבל. המחשבה שאולי אני צריך להיפרד ממנה, שאני הולך למות
כאן, אי שם מתחת להריסות, שאפילו קרן אור לא חודרת
לכאן.."אנדריאה...אני אוהב אותך! אני עדיין אוהב אותך. אני
נאלץ להיפרד, אנדריאה." אני שומע שהיא בוכה."אל תבכי עלי.
אני..." היא ממשיכה להתייפח, ואני יותר מתמיד רוצה אותה כאן,
לידי, אוחזת בידי, החום שלה חסר לי באש משתוללת הזאת. מלחמה
בסדר גודל עולמי כניראה התחילה ברגעים אלה, אבל חלקי בה
ייסתיים עוד דקות מיספר, ושמי יישכח בין ההמונים.
אני תופס שוב את הטלפון בכוח "אנדריאה, אני אוהב אותך!"אני
מתנשף, הבטן שלי כואבת מהדמעות יותר מכל השברים. אין לי כבר
אויר בשביל לדבר, ואני לוחש "להתראות אנדריאה. תודה לך. על
הכל".
אני מנתק, ובוכה. העשן מחניק אותי, והכאבים עולים. רגלי,
הצלעות, והריאות שלי- לוחץ לי בחזה כל כל. אני נרדם.