[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אדוה כהן
/
אפרוח

את אימא של אף פעם לא הכרתי, היא מתה כשהייתי בת חצי שנה,
סרטן- ככה אבא אמר לי ואני לא הבנתי איך החיה הקטנה הזו הרגה
את אימא אבל המבטים שהיו בעיניים של אבא כשניסיתי לחקור הבהירו
שעדיף לא לשאול אותו בכלל.

אני בת 7 היום. וקוראים לי אפרוח. אבא בחר לי את השם הזה כי
כשהייתי קטנה הייתי בלונדינית והייתה לי פלומה כמו של ציפורים
אחרי שהן בוקעות מהביצה. פעם אבא אמר לי שהוא מתחרט על השם הזה
אבל שכבר מאוחר מדי לשנות אותו ואני באמת לא מבינה מה כל כך
נורא.
יש לי יומולדת. קמתי מוקדם ורצתי למיטה של אבא עם הדובי הורוד
ביד. הוא לא היה שם אבל רונית כן. רונית עובדת עם אבא, ככה הוא
הסביר לי. גם אילנה עובדת איתו, וסיגל וסמדר ותמר. אבל רונית
באה הכי הרבה ולפעמים היא גם מביאה לי שוקולד אז אותה אני
אוהבת הכי. אבא חוזר.
"מה את עושה פה?" הוא שואל
"קמתי ובאתי אליך" אני עונה, מתכווצת קצת כי נראה לי שהוא יצעק
תכף
"תצאי החוצה" הוא אומר ומפנה לי את הדרך אל הדלת
"אבל..." אני מנסה להזכיר לו שזה היומולדת שלי
"בלי אבל," הוא צועק "החוצה!" ודוחף אותי קלות לכיוון המסדרון.
הדלת נטרקת מאחורי ואני שומעת את חריקת המזרון המוכרת שנשמעת
כשקופצים עליו.

"אפרוח!" קולו של אבא עולה בצעקה מהסלון אני ממהרת לשם.
"מה?"
"אם אני לא טועה ביקשתי ממך לפני שעתיים לצאת עם שירן"
"אנ..." אני מתחילה להגיד אבל הוא רק צועק יותר "היא חירבנה על
השטיח!! תקחי אותה עכשיו וכשתחזרי תנקי את השטיח" אני לוקחת
מהמתלה את הרצועה של שירן וקושרת לה לקולר. אנחנו יורדות שלוש
קומות במדרגות- המעלית שוב מקולקלת. את חיה אני פוגשת ממש
בכניסה לבניין, היא החברה החדשה של אבא. לפעמים הוא נשאר לישון
אצלה ואז אני מכינה לי אוכל ונועלת את הדלת. כשהוא חוזר
בצהריים הוא מלטף לי את הראש ואומר לי שאני ילדה טובה ואז אני
חושבת שחבל שהוא לא הולך לחיה יותר.
שירן עוצרת לרחרח עץ, כמה מצחיק שהיא קיבלה את השם של הילדה
ואני את של הכלבה.
"בואי..." אני מושכת ברצועה כי היא משתינה על אותו עץ כבר הרבה
זמן.
"שלום" ילדה נמוכה עם שיער שחור שקלוע בשתי צמות נעמדת מולי.
היא מושיטה לי את היד הקטנה שלה ושואלת: "אני שרון. בת כמה
את?"
"בפנים או בחוץ?" אני שואלת בחזרה והיא בתגובה מרימה גבה אז
אני מסבירה- "בחוץ אני בת עשר, כי נולדתי לפני עשר שנים. אבל
כולם אומרים שאני בוגרת לגילי אז כנראה שבפנים אני בת 11"
"את מוזרה" שרון אומרת וצוחקת "רוצה להיות חברה שלי?"
ואני עונה לה: "כן. בטח, למה לא?" ומשלבת את ידי בידה ושתינו
ממשיכות ללכת ברחוב קצת פחות בודדות מקודם.

"איפה היית?" אבא צועק עלי ואני לוקחת צעד קטן לאחור
"אצל שרון" אני עונה
"סיימת שיעורים?"
"לא.." אני אומרת בשקט, אולי אם הוא לא ישמע הוא יפסיק
לצעוק...?
"אז למה יצאת?" הוא ממש שואג ואני חושבת על זה שהשם 'אריה'
בעצם מתאים לו נורא.
"אני..." אני מתחילה לגמגם אבל הוא קוטע אותי בפרץ צרחות
מחודש-
"באיזו רשות את עוזבת את הבית בלי להגיד מילה? מי יעשה כביסה?
מי ישטוף את הכלים? מי יטייל עם הכלבה? מי יבשל? אני?? אחרי
שאני חוזר מהמשרד עייף?! את ילדה כפויית טובה!"
'כן, ממש... בסוף מישהו עוד יטעה לחשוב שאתה ההורה בבית הזה'
אני חושבת לעצמי אבל מבחוץ אני רק אומרת "סליחה אבא, זה לא
יקרה שוב"
"בטח שזה לא יקרה שוב! את מרותקת לחודש, רק לבית ספר!!" אני
פותחת את הפה, מנסה לערער על רוע הגזרה אבל אבא מרים את ידו
ומנחית אותה על לחיי בעוצמה. חום וכאב רב מתפשטים במעגלית על
כל הפנים. "תעופי לחדר שלך!"
בחדר אני מסתכלת על התקרה. "אם רק לאפרוח היו כנפיים היא הייתה
עפה מפה מזמן, אתה יכול להיות בטוח" אני לוחשת לאבא אבל הוא לא
שומע, הוא חזר למשחק הכדורגל שמשודר בטלוזיה.
"מה את עושה פה? תעופי לחדר שלך! תעשי שיעורים! תדיחי כלים!
תשטפי את הרצפה, תצאי עם הכלבה, תעשי ארוחת ערב, תתקשרי לחיה
להודיע לה שאני מאחר, תנקי אבק, תעשי כביסה, את עדיין פה?!
תתנדפי! תשתקי, אין לך שום זכויות בבית הזה, בעולם הזה. את
כלום. אפס. אף פעם לא תהיי משהו. דממה! אני לא רוצה לשמוע. את
בדיוק כמו אימא שלך- זונה"
אני מתעוררת בבהלה מכוסה זיעה קרה. מסתכלת מסביב, עדיין בחדר
שלי- 'מרותקת'. אני מתחילה לבכות ושוקעת ברחמים עצמיים. ילדה
בת 13 ובוכה כמו תינוקת. בוכה כמו אותה תינוקת עם פלומת שיער
זהובה שמכסה את ראשה. הכל כל כך אחרת וכלום לא השתנה. אותן
צעקות, אותן צווחות ומה ששונה זה שהיום יש גם מכות.

"אפרוח? מה פשר האיחור הזה?" המורה שואלת
"הא? כלום. סליחה" אני פולטת וממהרת להתיישב במקום שלי. שתעזוב
אותי המנוחה. מה היא רוצה?
"אני רוצה לראות אותך אחרי השיעור בבקשה" היא כאילו קוראת את
המחשבות שלי. אני מהנהנת בשקט. השיעור עובר מהר והכיתה כבר
ריקה והמורה- ליאת מתיישבת לידי ומניחה את היד עם הציפורניים
המטופחות בעדינות על כתפי.
"מה קורה איתך?" היא שואלת. שאלות ועוד שאלות. אני מתחמקת. מה
אפשר להגיד? אבא מרביץ לי? מה אני צריכה רחמים? מה היא תוכל
לעשות בכלל? להרביץ לו בחזרה? לא נראה לי.
"אני מאחרת הביתה" אני אומרת וקמה בבת אחת מהכסא. "סליחה" וכבר
רצה הביתה, לא לאחר, אבא יודע את המערכת, לא כי אכפת לו רק כדי
שתהיה לו עוד סיבה לצעוק.
"למה איחרת? אמרתי לך שיש לי פגישה חשובה בצהריים!!" הוא צורח
השכנים בדירה ליד בטח שומעים, אם הם היו דופקים בדלת הוא היה
מספיק. אבל הם לא. גם להם לא אכפת. ואני מוקפת אנשים כל הזמן
אבל אני לבד. והבדידות הזו מחלחלת בתוכי, והבדידות הזו היא מה
שבסוף יהרוג אותי. לא המכות, לא הצעקות, לא העלבונות. הבדידות.
העצב. הרוע הזה שבו שאולי נמצא גם אצלי בדם.
הוא נועל אותי באמבטיה הקטנה, סוגר אחריו את דלת הדירה כדי
שאני לא אוכל לברוח. כאילו שיש לי לאן. אני מביטה במראה,
בדמותי הרזה, בבגדים הבלוים, בעור החיוור, בעיניים הריקות. אני
עוצמת עיניים. ופוקחת אותן, אני עדיין שם, זה לא חלום רע.
החיים שלי זו ביצה עמוקה ואני טובעת בתוכה.
על השיש מונחת סכין הגילוח של אבא. מצחיק, למרות כל מה שהוא
עושה לי שהוא עדיין אבא שלי. אני לוקחת אותה, מעבירה אותה
באיטיות על זרועותיי הדקות. לא, לא ככה אני אסיים את החיים
שלי, כמו ילדה מושלמת, עם הורים מושלמים, עם חיים מושלמים. אני
לא אסיים את החיים שלי בחתכים מושלמים בעומק מושלם. לא. אני
מתיישבת על האסלה בכבדות. עוברות עשר דקות עד שאבא בא ומשחרר
אותי. הוא צועק, פגש את ליאת. סטירה, עוד אחת. השפה שלי מדממת
ואבא מתלכלך. הוא נועל אותי בארון הנעליים הקטן במסדרון.
"שלא תעיזי לצאת משם! זונה" הוא צורח. אידיוט, אני בכלל לא
יכולה.

נשימות קצרות. כבר אין לי אויר. סחרחורת.
ואני בודדה


חושך, חושך אפילו יותר שחור מזה שגדלתי בו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעת: מספר
שורות הרווח
הגדול שאי פעם
נרשם בסלוגן הוא
42.


(מתוך המחקר
המקיף והמלא על
הסלוגנים)


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/9/01 21:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדוה כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה