טפ עורר אותי באמצע חלום מתוק על תוהו ובוהו. הבטתי בו בכעס,
אני לא חולמת על תוהו ובוהו הרבה, במיוחד לא מאז שבנג' הצטלל.

טפ הביט בי בחשש, יודע כמה מצבי הרוח שלי משונים לאחרונה מאז
עזיבתו של בנג'. ספרתי עד 10 כמו שאבא לימד אותי ונשמתי נשימה
עמוקה של כלום. העולם הפסיק להסתובב ואני נרגעתי קצת.
"ראינו את זה קורה, בל, לא יכולנו לעשות דבר..." הוא לחש
בעצב.
"אני לא רוצה לדבר על זה", נבחתי עליו והפניתי לו את גבי.
התחלתי לצעוד לעבר החור ההולך ומתפשט באופק. לא ראיתי טעם בכלל
לפתוח בשיחה הזאת.

ראינו את זה קורה הרבה זמן לפני ההצטללות, לפני שבנג' ידע
בעצמו, היינו כבר מורגלים בזה. הסימנים החלו להופיע לפני
שבועיים לפי הערכתי, למרות שזמן הוא חסר משמעות לחלוטין כאן
(אפשר לומר שאנחנו רואים שני ממדים רוב הזמן).
טפ שם לב ראשון, שלבנג' הופיעה נקודת חן על העורף.
בהתחלה שמחנו. חשבנו שמדובר בזיכוך (מה שנקרא גם קטארזיס),
התהליך שכולנו משתוקקים לו, כל מי שהוא לא צל, זאת אומרת.
אבל זאת לא היתה נקודת חן שמשית, זאת היתה נקודת צל.
בנג' הכחיש, הוא טען שאין סיבה שהוא יתחיל בהצטללות כיוון שהוא
מקפיד לשמור על עצמו. כשהודה באמת היה כבר מאוחר מדי בשביל
לנסות להציל אותו.
מעטים שורדים את תהליך ההצטללות. השורדים עוברים זיכוך
מיידי... למעשה לא ראיתי אף אחד שעבר זיכוך ללא היחלצות לפני
כן מהצטללות, יש רק סיפורים על יחידי סגולה שכאלו. אומרים שיום
אחד אותם אנשים ימצאו דרך לחלץ אותנו מכאן.

"לאן את הולכת?" שאלתו של טפ קטעה את חוט מחשבתי. הבטתי סביבי
וראיתי שסטיתי מהדרך, החור היה עתה משמאלי.
"מצטערת, שקעתי במחשבות ולא שמתי לב", אמרתי לו.
"לא נורא, אני מקנא בך שאת יכולה ללכת לאיבוד בתוך מחשבותיך.
אני כבר הרבה זמן לא מסוגל לעשות זאת", הוא השיב ועצב בעיניו.

הבטתי בו רגע, משהו בו נתן לי נחמה, אותה עצבות כואבת שהיתה
לבנג' שכל כך משכה אותי אליו.

"נמשיך." הסטתי את מבטי במאמץ קל והבטתי בנחישות בחור האינסופי
שניצב מולנו, קורא עלינו תיגר. "עוד מעט נגיע", ניסיתי לשכנע
את עצמי יותר מאשר אותו.
"ודאי", הוא חייך לעברי חיוך קלוש והושיט לי את ידו. אחזתי
בידו ופנינו אל עבר החור.

("אבא, אם אנחנו בשומקום מה הוא החור שם במרחק? שומקום 2?"
"זה המקום בו שני העולמות נפגשים והשמש שורפת את האינסוף
והופכת אותו למשהו אחר.")