"כל העומד..."
לרוץ מהר מהר!
"מאחורי ומצדדי.."
למצוא מקום שאף אחד לא יימצא!
"ומלפני ומעליי..."
הוא לא יימצא אותי כאן בין השיחים!
"הוא העומד!"
שיט, הוא כאן!

אין זה סיפור על ילדה קטנה שלא רוצה להימצא כי מתעללים בה,
נפשית, פיזית ומינית. גם אין זה סיפור על ילדה קטנה שרוצה
להתחבא. גם לא סיפור עם סוף טוב. רק זיכרון קטן חלוש, של פעם
אחת שהיא רדפה אחרי אח קטן, שברח מהבית, והוא צעק עליה להחזיר
אותו "אחרת.." והיא ניסתה, באמת שניסתה, התחננה בפניו שיחזור,
שיהיה ילד טוב, אבל הוא לא רצה, כמעט בא לחצות את הכביש. ואז,
ההוא המאיים שוב בא, פקודה אחת ממנו "הביתה!" והילד הקטן טס
משם. הוא הביט בה, במבט מרושע וכל כך מוכר, היא חששה מעט, אך
חשבה בליבה שהכל יהיה בסדר, הם באמצע רחוב, מה הוא יכול לעשות
לה, ואז הוא פנה אליה, קרא לה טיפשה ומפגרת ובעט בבטנה, נתן לה
שלוש סטירות ושתי אגרופים, וכשהיא נפלה ללא קול לרצפה הוא
המשיך לבעוט בה בכל מקום, בפנים, בגב, בבטן, ובמקום ההוא שמננו
באים ילדים לעולם. ואז הוא הלך.
היא נשארה מוטלת על הרצפה, המומה מהמכות ולא מאמינה על גורלה.

שנים לאחר מכן, היא בדירתה, מנסה להסביר לזה שבליבה שהיא לא
יכולה להיות אתו, כי היא לא יכולה..פשוט לא יכולה להביא לו
המשך, בגלל אותו יום, אבל הוא לא שומע אותה, רק כועס ומרגיש
מנוצל. הוא עוזב את הדירה בטריקת דלת איומה. והיא, היא רק
חושבת על אותו יום, שהם שיחקו מחבואים, והיא, שלא כמו שאר
הימים, לא התחבאה בין השיחים, אלא רצה שתי רחובות, וישבה
מקופלת במשך שלשה ימים בתוך ארון חשמל.
הוא לא מצא אותה.. היא ניצחה..