ערב תשעה באב, החלטתי לכתוב משהו על היום הזה. אני מניח שרבים
מהאנשים לא מודעים לכל הדברים שקרו בתשעה באב. אני יודע שאולי
זה נשמע פוגע, אבל זאת האמת. רוב האנשים יודעים דבר או שניים
על תשעה באב. כולנו יודעים שהיום לפני אלפיים שנים נחרב בית
המקדש. אבל זה לא הכל. אני מניח שרובנו כן יודעים למה הוא נחרב
ומה הסיבות שהביאו על העם את כל המצב הנוראי שהיה. אבל אני
יודע שעדיף ללכת על בטוח מאשר רק להניח. אז אולי עדיף לא לקחת
סיכון ופשוט לספר...

תשעה באב, תאריך שכל יהודי שמע עליו, תאריך כזה די מרתיע,
כנראה בגלל הצום. אבל יש עוד סיבות שאמורות להרתיע אותנו
בתאריך הזה.
לפני אלף תשע מאות שלשים ושבע שנים, נחרב בית המקדש השני.
הרומאים שכבשו את כל העולם בתקופה ההיא, החריבו בדרכם את הבית.
אבל זה רק הסוף. לפני כן, הם שחטו מאות אלפי תינוקות, עשרות
אלפי זקנים, והמוני אנשים צעירים ומבוגרים כאחד.
האם שמעתם על עשרת הרוגי מלכות?
הם היו עשרה רבנים גדולים שמסרו נפשם על קידוש ה', ומתו מוות
אכזרי ביותר. אחד מהם היה רבי עקיבא. רבי עקיבא היה אחד
מהרבנים הגדולים והעצומים ביותר שידענו אי פעם. הוא היה כל כך
גאון, עד שידע לדרוש תילי תילים של הלכות מכל תג ותג בתורה.
אפילו מקוצו של יו"ד. הוא דגל באהבת חינם. "ואהבת לרעך כמוך,
זה כלל גדול בתורה". "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". לרבי
עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים, שכל אחד מהם היה גאון
עצום. הרומאים הרגו את כולם. לאחר מכן, הגמרא מתארת את הארץ
בתור שממה רוחנית, עד שרבי עקיבא קיבץ אליו חמישה תלמידים והם
היו הממשיכים שלו. הרומאים גזרו כל מיני גזרות על היהודים, אחת
מהגזרות היתה איסור לימוד תורה ברבים. ר' עקיבא התעקש ללמד
תורה ברבים. הוא לא פחד משום גזרה. עד שתפסו אותו ושמו אותו
בבית סוהר. בא רבי שמעון בר יוחאי לבקר אותו שם, הוא היה אחד
מתלמידיו. אמר לו - רבי, אנחנו כל כך מתגעגעים לשיעורים שלך,
אתה חסר לנו מאוד, אין מי שילמד אותנו תורה. ר' עקיבא ענה לו -
בני, תדע לך שיותר משהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להיניק.
לאחר מכן נגזר עליו עונש מוות. הרומאים החליטו לסרוק את בשרו
במסרקות ברזל. אך לפני כן, לפני שהוא מת, אמרו לו תלמידיו -
רבי, הרי אתה יכול לשרוף את כולם רק במבט... ומדוע אתה נותן
להם לעשות לך ככה? והא ענה - כל ימי חיכיתי לרגע הזה שאוכל
לקיים את הפסוק ("ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובל נפשך ובכל
מאודך") בשלימותו. ועכשיו שיש לי הזדמנות, לא אנצל אותה? והוא
קרא שמע ישראל ויצאה נשמתו.

אמנם הוא מת, אך הדברים שהוא אמר ישארו לעולם. עקרונות שכל אדם
באשר הוא, צריך לאמץ ללבו.
חז"ל אמרו - בגלל שנאת חינם נחרב הבית ובגלל אהבת חינם הוא
יבנה.
מסופר עוד שפעם אחת, היו חכמים הולכים בירושלים, עד שהגיעו
למקום בית המקדש, (אחרי שנחרב), אז הם קרעו קריעה בבגד ובכו.
איתם היה רבי עקיבא. הוא, לעומתם, צחק. שאלו אותו - מדוע אתה
צוחק? שאל אותם - מדוע אתם בוכים? ענו לו - מקום ששם שכנה
השכינה, והיה בית קדש הקדשים, ועכשיו שועלים הולכים בו, ואנחנו
לא נבכה? אמר להם - כל ימי הייתי דואג לגבי הנבואות הקשות
שמבשרות על החרבן. עכשיו שאני רואה שהן התקיימו, אני יודע
שהנבואות שמבשרות על בניין הבית ועל הגאולה, גם הן יתגשמו, לכן
אני שמח.

הימים האלו, הם ימים קשים. מדת הדין קשה ומתוחה. אנחנו יכולים
להרגיש את מדת הדין בחיי יום יום. אם זה בחיים הפרטיים ואם
בחיי הכלל. התנתקות, התחברות, התפלגות והסתייגות. הכל קורה
עכשיו. אבל נראה כאילו כולנו שכחנו את העיקר. אני הולך בהרבה
מקומות ורואה כתובות נאצה - מוות לבוגדים, שרון הבוגד... או כל
מיני כרזות ומודעות שקוראות לסרבנות וכאלו, ואני תוהה, האם
למדנו איזשהו לקח מאותה תקופה? הרי אחרי הכל, אהבת הארץ היא
שניה לאהבת הבריות. ואם לא נלמד לאהוב את כל אדם, ולדון אתו
לכף זכות, הרי שאיננו זכאים לחיות פה, שהרי עדיין לא הפכנו לעם
אחד, אלא פשוט להרבה פלגות שמקובצות באותה הארץ...
והאם זה מה שהקב"ה רוצה? האם זה מה שהוא התריע כל הזמן? על
הארץ?
הקב"ה רוצה שנאהב אחד את השני, רוצה שנלמד לכבד אחד את השני,
שנבין שבית המקדש אמנם היה מקום מיוחד ומדהים, ביופיו ובניסים
שהתחוללו בו, אך בית המקדש לא שווה כלום אם אנחנו לא נכבד את
הקב"ה בלב. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לא נאמר "בתוכו" אלא
בתוכם, לומר לך שכל אדם צריך לעשות בליבו מקדש קטן לקב"ה, ששם
הוא יתגורר.
בימים ההם, היו כל כך הרבה מחלוקות ומריבות בין האנשים. שמעתם
על קמצא ובר קמצא? קמצא ובר קמצא היו שני עשירים, שהיו בריב
ביניהם. פעם אחת בר קמצא עשה סעודה והזמין את כל גדולי ועשירי
העיר, חוץ מקמצא. אך קמצא בכל זאת בא. חשב בליבו, שאולי מכיוון
שיש כל כך הרבה מכובדים וגדולים, בר קמצא לא יריב איתו. אך
כשבר קמצא ראה אותו, מיד דרש ממנו לעזוב. קמצא ביקש ממנו -
תראה, זה לא נעים שככה תגרש אותי ליד כולם, אך הוא התעקש. קמצא
ביקש - אני מוכן לשלם לך, רק אל תגרש אותי לעיני כולם. אך הוא
לא זז מדעתו. וכך גורש קמצא מהסעודה, בוש ונכלם. מיד יצאה בת
קול מן השמיים ואמרה - בגלל שלא הקפדתם על כבוד הבריות, עכשיו
תקבלו עונש.
וכבר אמרו חז"ל - כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שפך דמו".
וכך, בגלל המקרה ההוא, חרבה ירושלים.
ואנו היום, ממשיכים באותה "מסורת" רעה, ואפילו הפכנו אותה לרעה
יותר, בכך שאנו לא רק משמיצים ומלבינים פני חברינו ברבים, אלא
אפילו קוראים לרצוח. כל כך הרבה מקרי אלימות אפשר לשמוע
בחדשות, מקרים על שטויות, על מקום חניה... על דברים שבתור צד
שלישי, אני מסתכל על המקרה ואומר - לאן הגענו? זה כל כך
ילדותי, ועם זאת, זה מביא לידי תוצאות הרסניות.
אנחנו סובלים המון, מכלכלה הרוסה, בטחון רעוע ועם פצוע קשה,
ברוחו ובתרבותו. אנחנו מאשימים כל אדם שרק אפשר להאשים בצרות
שלנו, אך לא מסתכלים לרגע על ההתנהגות שלנו. האם מישהו חשב אי
פעם, שאולי בעצם, הצרות שלו באות אך ורק בגללו ולא בגלל מישהו
אחר? האם אי פעם חשבנו שאולי בעצם החזרת שטחים או מסירת שטחים,
היא תוצאה של התפלגות בתוכנו ולא בגלל הערבים? הכוח בידינו
לשנות את הגורל. שלנו ושל כל העולם. תאמינו או לא. אבל החכמה
היא, לנסות. ואולי בעצם זה כן שווה לנסות פעם אחת, לשנות את
גורל העם הזה? רק שלנו, לא צריך גם את כל העולם... האם לא כדאי
לחיות בשלום בינינו? רבי עקיבא מסר את נפשו, לא לחינם. אלא כדי
ללמד אותנו עד כמה חשובה הדבקות במטרה. עד כמה חשובה הרוחניות,
ועד איפה זה יכול להגיע. אולי היינו צריכים לעצור לרגע
ולהתבונן בהיסטוריה שלנו, לשאול מאיפה הגענו, למה ואיך. היום
ערב תשעה באב, זכרון עולם. יום שבו חרב בית מקדשנו. נשים
רחמניות היו צריכות לבשל את ילדיהן כדי שיהיה מה לאכול. זקנים
ונערים עונו למוות, נערות נרצחו, אנשים ונשים נוצלו עד תום,
וכל העולם לעג וצחק על אותו עם, שעד לפני כמה שנים היה לתפארת
ולמורא בעיני כולם. ורק אחר כך כולם נזכרו לבכות...

אנחנו, שכבר עברנו הרבה הרבה דברים נוראים, צריכים לבכות כבר
עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי, צריכים לפקוח עיניים ולשנות את
המצב, כי אנחנו יכולים, עדיין יש לנו הזדמנות. אפשר לחיות
בשלום אחד עם השני. הפוליטיקה היא מחלת סרטן. כל התכלית שלה
היא ליצור אי-שוויון ופילוג בין אנשים. והיא עושה את העבודה
שלה בצורה יוצאת מן הכלל...
הכלכלה שלנו על הפנים, למה? כי אנשים שכחו מהמושג - ואהבת לרעך
כמוך, אז כבר לא דואגים למי שאין לו. הבטחון שלנו על הפנים,
למה? כי שכחנו שרק עם אחדות אנחנו חזקים, ואם נהיה מפולגים,
אנחנו חלשים וחסרי אונים.
אני אפילו לא מדבר על - הוי דן את כל אדם לכף זכות... אבל זאת
הסיבה העיקרית לקטל בדרכים. לאף אחד לא אכפת מהשני, אז הוא
עוקף או צופר או מקלל, או דוקר... אף אחד לא חושב שאולי השני
נמצא עכשיו במצב קצת יותר קשה, קצת יותר מסובך ממה שנראה. אז
לא אכפת. אנשים חושבים שהכביש שייך להם, אז הם נוסעים איך שבא
להם. למה? כי כולם לחוצים. זה לעבודה, זה לבית. כולם לחוצים,
חסרי סבלנות. כבר בפעם המי יודע כמה שאני עומד לפני מעבר חציה,
רמזור אדום, ואני רואה אנשים שמחפשים כל הזדמנות קטנה לחצות...
וכבר פעמיים שכמעט הייתי עד לתאונה בגלל חוסר סבלנות של מישהו
שהחליט לחצות באדום. אז מה קרה? אז תחכה עוד דקה, חמש, עשר
דקות, ותזכה לעוד 20-50 שנה... עדיף מאשר לנסות לחסוך כמה
שניות פעוטות, ובמקום זה לאבד את כל החיים... קצת סבלנות לא
תהרוג אף אחד... "כל עכבה לטובה", משפט שאני דוגל בו.

לסיום, פשוט מאוד- בימים ההם, נענשנו בגלל הפילוג ושנאת החינם.
בזמן הזה, אנו חוזרים על אותו עוון, ובמקום לעצור לרגע
ולהתבונן אחורה, אנו רצים קדימה, לכיוון ההרס והחורבן של
עצמנו.
אנשים יקרים, בואו ונעשה כולנו, צעד אחד לקראת השלום. וזה
יתחיל בינינו. זה יתחיל באמירת שלום אחד לשני ברחוב, גם מבלי
שנכיר זה את זה, זה ימשיך בעזרה לזולת מבלי לחפש תגמול, זה
ימשיך עוד, בריבוי הסבלנות שלנו כלפי אחרים, וזה יסתיים במדינה
מתוקנת ומתורבתת, שתהיה לאות ולמופת בכל התחומים, לכל העמים.
ואני כולי תקווה, שבזכות המעשים האלו, אנחנו נזכה לראות בבניין
הבית השלישי, במהרה בימינו.