בליל של ניגונים עולה מבחוץ
וריח של תבשילים גם הוא משם
בין-ערביים של עוד יום שני
וצפצוף חזק וארוך של משאית
שנהגה ממהר, השד יודע לאן

ומפה רואים את השקיעה
את השמש השוקעת אי שם באופק
מותירה עוד שובל אחרון של אור
על גגותיה המצהיבים של ת"א
כאילו נפרדת לשלום, מעוד יום
עמוס באנשים ממהרים, לשום מקום

וציפור מוזרה שאין לה שם
יושבת על מתלי הכביסה שממול
מסתכלת במבט מוזר ואלכסוני
ומצייצת שיר שלעולם לא אבין

ואשה יפה ממול, תולה כביסה
מביטה בי במבט הזוי, לא מבינה
תולה עוד מכנס, ומגיפה את התריסים
וגם הציפור כבר עפה לה לאי-שם
רק את הציוץ אני שומע עוד, חלש

והשמש כבר שוקעת לחלוטין
ואפילו לנהג המשאית כבר נמאס לצפור
וצלילי המוזיקה שממול, השתתקו
וגם ריח התבשיל כבר אינו כשהיה

לילה יורד על רחובות ת"א.

זה לא שיר, זה מה שאני חש כרגע
ורואה מול עיניי.
מעוד דירה תל אביבית, עם ריח של ים
והרבה אנשים שממהרים, למטה... לא יודע לאן.