New Stage - Go To Main Page

עופר יואל
/
הטובים לטייס

התרגשתי מאוד. כל המשפחה והחברים הגיעו להיפרד ממני בשדה
התעופה ואני בעוד שתים עשרה שעות אנחת בשדה התעופה ג'יי אף קיי
שבארצות הברית.
די חששתי מכל הבדיקות עד העלייה למטוס. פחדתי שמשהו לא יהיה
בסדר, שתהיה חסרה לי איזושהי חותמת או אישור, ואני אאלץ להישאר
בארץ.
חששותיי התבדו והכל עבר בשלום. התרווחתי בכיסא כמה שרק אפשר
(מחלקת תיירים) והמתנתי להמראה.
עוד לפני ההמראה הספקתי לשתות שלוש פחיות קולה קטנות והרגשתי
שאני עומד בציפיות של עצמי ועד הנחיתה אני כבר אכסה את מחיר
כרטיס הטיסה בשתיית פחיות קולה.
ההמראה התאחרה בחצי שעה בגלל אקדח צעצוע שמישהו הביא במזוודה
ונלקח למעצר עד תום ההליכים. רק המאבטחים בארץ מגלים אפילו
אקדחי צעצוע.
את החלק שבין ההמראה לנחיתה אני בד"כ לא אוהב, הזמן עובר לאט
ואני אף פעם לא מצליח להירדם וכך היה גם הפעם. כל הנוסעים
שמסביבי כבר החלו נוחרים ואני עדיין העברתי תחנות ברדיו
בניסיון למצוא תחנה שאינה דוברת רוסית או ערבית וגם לא עברית
כי כבר נמאס, לא בשביל לשמוע רדיו בעברית אני נוסע לארצות
הברית.
התכוונתי ללכת לשירותים לזמן מה (כלומר...) כשלפתע התמלאו
המעברים באנשים לבושי כפייה ורובים. אחד הערבים לקח את
המיקרופון של הדיילת וכרז בעברית עילגת שהמטוס נחטף ושאף אחד
לא יזוז מהמקום, רובם ישנו כך שההוראה לא היוותה בעיה. פתאום
עבר לי הצורך ללכת לשירותים, לפני רגע הרגשתי שאני לא יכול
להתאפק ופתאום כלום, אין זכר ללחץ שהציק לי כל כך. זה כבר קרה
לי בעבר.
נזכרתי שתמיד בסרטים רואים שהטייסים נעולים בתא הקדמי כך
שלפחות אין חשש שנמצא את עצמנו באיראן, אך עד מהרה נשמע בכריזה
"זהו הטייס שלכם מדבר, כרגע אנו טסים בגובה שלושים אלף רגל מעל
גרינלנד, מיד תוגש לכם... הי, מה אתה עושה פה? צא מפה! תעזוב
את ההגה, תעזוב אמרתי יה בן..." שקט השתרע במטוס.
ברגע הזה הבנתי שהעסק מתחיל להסתבך. עדיין לא הצלחתי להבין איך
האבטחה הצליחה לגלות אקדח צעצוע, אבל חמישה רובים אוטומטיים
בידיים של חמישה ערבים עם כפייות הצליחו לעלות למטוס ועוד
להיכנס לתא הטייס.
מהר מאוד נשמע קולו של מנהיג החטיפה בכריזה "למישהו פה יש
ניסיון בטיסה?"
ההודעה לא התקבלה בהרבה הבנה, אנשים החלו צורחים ומספר זקנות
התעלפו עוד לפני שסיים את המשפט. איש לא הרים את ידו מלבדי,
הרמתי את ידי עד לגובה העיניים בתקווה שאולי איש לא יבחין בה,
אך עד מהרה שכני לספסל הצביעו עלי והחוטפים לקחו אותי לתא
הטייס.
התיישבתי בכסא של טייס המשנה כי הכסא של הטיס היה מלא דם ולא
רציתי להתלכלך. החוטף לא הבדיל בן הכיסאות. מנהיג החוטפים ישב
למולי ושאל איזה ניסיון הטסה יש לי? אמרתי לו שהטסתי בצבא
פיפרים והוא הינהן עם חצי חיוך של ניצחון. "מצוין" הוא אמר "קח
אותנו לאיראן".
אני לא ממש יודע למה הרמתי את היד, באותו הרגע חשבתי שאם אף
אחד לא ירים את ידו אז אחד החוטפים קרוב לודאי ינסה להטיס את
המטוס ואני מעדיף שחיי לא יונחו בידיו של טייס ערבי. אני מכיר
את היסטוריית חיל האוויר הערבי ועם יחס הפלות שכזה עדיף שאחד
שעף בצ'ק 15 מקורס טייס יטיס את המטוס על פני כל ערבי, במיוחד
טרוריסט.
התחלתי לבחון את השעונים הרבים שמסביבי. עד היום הכרתי רק שעון
של סל"ד (כוח המנוע), מהירות וגובה ואת אף אחד מהשעונים האלו
לא מצאתי מבן העשרות שמסביבי.
מנהיג החוטפים שאל אותי למה אני לא מסתובב והסברתי לו שאף פעם
לא הטסתי כזה מטוס ואני חייב לנסות להבין את השעונים והכפתורים
לפני שאני לוחץ על משהו, אבל הוא רק המשיך ללחוץ שאני חייב כבר
להסתובב כי עוד מעט אנחנו בתחום האווירי של ארצות הברית ואסור
שזה יקרה אז פשוט לחצתי על כמה כפתורים.
אחד הכפתורים שלחצתי ביטל את הטייס האוטומטי, והתגובה הורגשה
ונשמעה בברור מצעקותיהם של הנוסעים ההיסטריים.
המטוס החל צולל כלפי מטה, ועבדול (נמאס לו שאני קורא לו מנהיג
החוטפים,אז הוא גילה לי את שמו) לא הפסיק להפציר בי לכוון את
המטוס לעבר איראן, ושאני אפסיק עם המשחקים האלה, כי זה לא עושה
עליו רושם.
לבסוף מצאתי את המצערת ודחפתי אותה עד הסוף. המנועים נשמעו
במלוא עוצמתם והמטוס החל נוסק. ההרגשה שאני כל כך אוהב שזכורה
לי מעצירת מעלית היתה הפעם כל כך חזקה שהרגשתי איך גופי נשמט
לרצפה, הרגשתי כאילו חלק ממני נוסק לשמיים ואילו חלק אחר ממשיך
לרדת לעבר הקרקע לקראת התנגשות. עבדול החל צועק עלי שאני אפסיק
לשחק ושאני אקח אותו כבר לאיראן אז התרוממתי והתחלתי לנסות
לעצור את הנסיקה, היינו כבר בגובה של שישים אלף רגל עפ"י השעון
שהזכיר לי מד גובה וממה שאני זוכר מדיברי הקברניט, שלושים אלף
רגל זה הגובה הרצוי.
עבדול לא עצר לרגע, כל כפתור שלחצתי הוא צעק עלי שאני לא יודע
מה אני עושה, כל תזוזה של המטוס הוא החל לאיים שאם המטוס לא
בכיוון איראן ואני מנסה להחזיר אותנו לארצות הברית אז הוא
יהרוג אותי. עבדול כבר עשה לי כאב ראש ולא הצלחתי להתרכז אז
צעקתי לו "אם אתה כל כך לא מרוצה ממני אז קח, תטיס את זה
בעצמך, נראה אותך!!" והתחלתי ללכת חזרה למקומי- 23A.
עבדול החל מתנצל, ומבקש שאני אחזור להטיס את המטוס בזמן שהמטוס
החל צולל בספירלה כלפי מטה. כבר הייתי נחוש ללכת משום שידעתי
שהוא לא מתכוון למה שהוא אומר וברגע שאני אחזור להטיס את המטוס
הוא ימשיך להסביר לי מה אני עושה לא טוב, ואני, לא מסוגל לקבל
ביקורת (כנראה בגלל זה עפתי מקורס טייס), בטח לא מאחד שקוראים
לו עבדול. עבדול אמר שיותר הוא לא יאמר מילה, הוא ירד על ברכיו
והתחנן, הוא אמר שאם אני אטיס את המטוס אני אוכל להטיס אותו
לאן שארצה ושהוא והחברים שלו יסגירו את עצמם כשננחת ושהוא בכלל
לא ערבי, סבתא שלו היתה יהודיה.
הוא ביקש כל כך יפה שלא יכולתי לסרב, אמרתי "בסדר, טסים לארצות
הברית ואם אתה מוציא מילה אני הולך למקום שלי, מצדי שהמטוס
יתרסק" הוא הינהן בראשו בנחרצות אך ברגע שתפסתי את ההגאים
ומשכתי בהם בחוזקה בניסיון לייצב את המטוס, שניות לפני שפגע
בקרקע, שאל עבדול "מתי מגיעים?" "כבר לא מגיעים" אמרתי, עזבתי
את ההגאים ועצמתי את עיני רגע לפני ההתרסקות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/9/01 18:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עופר יואל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה