איש הירח היה יושב בביתו רוב שעות היום, מול המכתבה. הוא היה
כותב מכתבים, מכניס למעטפה, חותם אותה, ומניח בערמה הגדולה
בצד. ככה כל יום. כותב, מכניס למעטפה, חותם, ומניח בצד.
יום אחד, כתב איש הירח סיפור במכתבו, ולראשונה, כשסיים, קרא את
מה שכתב. את כתב היד הוא זיהה, אך לא הבין את הסיפור, ובקושי
זכר שכתב אותו. את המכתב הזה העיף מבעד לחלון, ופנה להמשיך
במלאכתו.

ילדת ירח הלכה לה ברחוב אותה שעה, ונתקלה במכתבו של האיש.
מכיוון שלא היה ממוען לאף אחד, הרגישה שהיא יכולה לפתוח אותו.
מעולם לפני כן לא קיבלה הילדה מכתב. ועוד כזה שכתוב בעט, על
דף... הילדה קראה, הזדהתה עד דמעות עם הסיפור העצוב במכתב,
והחליטה שעליה למצוא את האיש שכתבו. היא החלה ללכת, חיפשה בכל
האיזור וחקרה את כתב היד. רגליה נשאו אותה עד לבית מבודד, סגור
בדלת מאובקת וכניסה מלאה קורי עכביש, עם מנעול בבריח, בצורת
ראש של עז.

איש הירח שמע דפיקה עזה על הדלת. מעולם לפני כן איש לא דפק על
דלתו, ולכן הוא השתהה מעט, תוהה מאין מגיעים הרעשים. הוא הלך
לאט אל הדלת, חושש ממה שמאחוריה, ושאל: "מי זה? מה אתה רוצה?"
ילדת הירח ענתה לו בתחינה: "מצאתי את המכתב שלך, פתח לי את
הדלת!" איש הירח מעולם לא דיבר עם מישהו על מכתביו, ולא רצה
להתחיל לעשות זאת, לכן החליט שמוטב יהיה אם הילדה תסתלק לה.
"לכי מפה ילדה, אם את יודעת מה טוב לך". הילדה חשבה לעצמה,
שהאיש הזה כתב את המכתב, הוא מבין אותה, ואם הוא אומר שעדיף
ללכת, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר.

אך קול אחר בראשה של הילדה אמר לה להשאר. היא חייבת לראות את
האיש הזה ולדבר איתו, להבין אותו, כי הוא יעזור לה.
ילדת הירח המשיכה והתעקשה: "פתח לי את הדלת, איש יקר, אני פה,
ולא אלך עד שאקבל את מבוקשי". איש הירח התעצבן מעט, אך הבין
שאין לו ברירה. "מה מבוקשך? מה אהבת במכתב?" הילדה חשבה לעצמה,
שאין זה נאות לנהל שיחה כזו מבעד לדלת, בלי לראות אחד את
השניה, "פתח את הדלת, תן לי להכנס ואוכל לספר לך". לבה של
הילדה החל לגאות משמחה והתרגשות, סוף סוף מישהו יוכל לעזור לה.
היא כל כך קרובה להבנה, רק סיבוב אחד של המנעול והיא מצליחה.
"מצאי את המפתח ילדת ירח, אחרת לא תוכלי להכנס".
הילדה הרגישה מבולבלת. "היכן המפתח, איש ירח?"

איש הירח לא ידע מה לענות לאומללה. הרי מעולם לא פתח את הדלת.
הוא אפילו לא ידע למה וכמה זמן היא נעולה, וכשהוא חשב על זה,
בכלל לא זכר איך הוא ננעל בפנים.