|
המרדף אחרי מטרתי שסומנה
מותיר אותי בריצה חסרת מעצורים, חסרת נשימה...
עוד, שעה ואחת שאחריה
מצטרפות לאינספור שעות השקעה ומאמץ
והייאוש... שלא יחזור שוב אותו ייאוש
אותו טעם כשלון מריר בפה, אותה תחושת עליבות
אותה שנאה עצמית...
לא אעמוד בזה שוב...
אז אני רצה במירוץ מטורף
ללא נקודות אחיזה או מנוחה
וכשאני מביטה לצדדים - אין פה אף אחד.
החרדה... מחלחלת אל ליבי
אם לא אצליח, לא יהיה אף אחד לאסוף את שברי,
אי אפשר לרוץ עם משקל עודף,
השארתיו מאחור...
וזו רק אני פה, מוקפת אנשים שרצים ולא עוצרים
ולא שמים את ליבם לאחרים
וכל שפתם מורכבת מהמילים "אני... ואני... ואני... ואני..."
ואני... האם הפכתי לאחת כזו גם כן?
אולי זו הדרך היחידה להצליח,
לכסות את עיני כסוס מוביל - מובל עם עגלה
להתמקד במטרה - ולכבוש!
מי שלא מביט לצדדים, לא נופל.
מי שלא מתייחס לשאר המתחרים, לא מאט.
מי שלא שואל שאלות, לא מתבלבל.
מי שלא נקשר, לא מבזבז אנרגיה על פגיעה.
מי שלא עוצר לנשום, מי שלא משתמש בליבו
גם כדי לאהוב (ולא רק כדי להזרים דם במרץ),
עושה דום לב ומת. |
|
|
באתי להקריא
בתוכנית של
דדו,
איך שאני נכנס
אני רואה את
אמנון פאר יושב
ליד דב רייזר,
ג'ו קוט, איזה
זמרת, וקוסם!
אמרתי לו דדו?
למה קוסם לרדיו,
זה לא קצת
יומרני?
אמנון שאל אותי
מי אני, אמרתי
לו, דדו, מה
קורה?
אתה לא זוכר
אותי?
הקראתי אצלך
יצירות
פלסטיקה!
ד"ר מישה רוזנר,
מעצב שיער, מפסל
באופנה, וחולה
אלצהיימ...
בכבוד רב
שארל דה גול! |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.