כשהלכנו ככה, מחובקים, פעם
לא חשבת אף פעם שזה יתגלגל לזה...
לא ידעת אף פעם, מה עובר לי בראש כשאני איתך,
מה עושה לי את זה, מה לא, מה גורם לי, מה לא, איזה חלק בי נפל
ונשבר, איזה חלק קילקלת, איזה בורג שכחת לשמן...
זה עבד נפלא לזמן מסויים,
אבל שכחת בורג חשוב, הכי חשוב אולי...
אבן הראשה הייתה חסרה,
אולי ידעת שהכאבת, אני לא בטוחה...
אולי ראית בעיניים שפגעת, אבל הבורג כבר מזמן העלה אבק
הפך לא שימושי, לא נחיץ.
מאוד שביר המצב הזה שהבאת אותי אליו
כשקרעת מעלי את כל השכבות, שהורדת את כל העטיפות והשארת אותי
חשופה בפניך.
וידעת שזה חשוף מדי, וידעת שאתה לא תפגע, כי אם כן, לא הייתי
מפחדת כל כך.
אם שנינו היינו יכולים להפגע, היה לך אינטרס, אבל אני הייתי
הבובה היחידה...
אמרת את זה, נשמת את זה, האמנת בזה כל כך חזק שגם אני האמנתי.
הייתי רוצה להאמין שהיה יותר שהחזיק אותנו, אבל להאמין בזה,
נוכח הנסיבות, זה קשה.
אמרתי לך את זה לפני, אתה מכחיש, וכל קשר אליך- מקרי בהחלט.
בינך וביני בטוח...
אם היה קשר, ואני בכלל לא בטוחה שהיה, למעט הקשר הפיזי, הייתי
מעדיפה לשכוח שהוא היה שם...
למרות מה שאמרתי, והיה נכון בזמנו, בדיעבד קל יותר להבין...