פעם הוא אמר לי שאני לא יודעת לצייר לבבות. מאז אני מנסה ללמוד
איך מציירים אותם, רק בשביל לשמוע אותו אומר, אפילו בממש
לחישה: "כל הכבוד לך יובל, איזה לב יפה ציירת". אבל עדיין לא
שמעתי את זה ממנו. אפילו לא משהו קרוב. תמיד הוא מסתכל על
הלבבות שציירתי ומגחך, גיחוך קטן כזה, כאילו שהלבבות שלי לא
חשובים מספיק אפילו בשביל חיוך קטן. ואז הוא ישר חוזר למה שהוא
עושה, כי אם הלבבות שלי לא מספיק חשובים בשביל חיוך, הם בטח לא
מספיק חשובים בשביל דקה מהזמן שלו.
ואם הוא כבר מקדיש לי שניה זה רק בשביל לפלוט: "איזה לב
מכוער".

אז זה מה שאני עושה עכשיו. יושבת בכל דקה מהזמן הפנוי שלי
ומציירת לבבות ועוד לבבות ועוד לבבות. כבר כמעט 5 שנים אני
ככה, מהיום שאני מכירה אותו, פשוט מחכה לרגע שבו אני אצייר את
הלב המושלם ואוכל סוף סוף להראות לו שאני יודעת לצייר לבבות.
חברות שלי אומרות לי שאני ממש משוגעת, ושהרבה יותר פשוט להודות
בזה שאני לא יודעת לצייר לבבות ולהשתמש באיזה שבלונה של ילדים
בכיתה א'. קשה להן להבין את הפרנציפ החשוב של זה שאני אהיה זאת
שאצייר את הלב המושלם.
יש לי מחברת מיוחדת שבה אני מציירת את הלבבות שלי. בכל מקום
פנוי בדף אני מציירת לבבות. בכל צבע, עיפרון או טוש.
בבית מסודרות לי בערימה גבוהה ליד המיטה כבר כמעט 20 מחברות
כאלה שעליהן אני עוברת כל לילה במטרה למצוא איפה ואם הצלחתי
לצייר את הלב המושלם.

אתמול הייתי צריכה להישאר עד מאוחר בשביל חזרות לאיזה טקס
וחזרתי לבד. בחוץ היה חושך ואחרי חצי שעה בערך, אחרי שסוף סוף
עליתי לאוטובוס שהחליט להגיע, התיישבתי מאחורה באחד המושבים
הזוגיים והוצאתי את המחברת שלי מהתיק. היה מאוחר מאוד והאור
היחיד שהיה היה האור של המנורות החלשות באוטובוס. התחלתי לדפדף
בין הדפים של המחברת בחיפוש אחרי הלב המושלם כמו תמיד, בודקת
בכל עמוד שלוש פעמים כל לב שמצויר, בכל עמוד היו בערך 20 לבבות
ואני עברתי על כולם. עד שהגעתי פתאום לאחד מהעמודים האחרונים.
היה שם דף חלק לבן ובקצה, למטה למטה, היה מצוייר לב קטן בעט
כחול. צרחה קטנה יצאה ממני וכל מי שהיה באוטובוס הסתובב אליי.
חייכתי חיוך מבויש והמשכתי להסתכל בלב שלי, המושלם, שציירתי.

ירדתי מהאוטובוס כמה תחנות לפני הבית שלי ורצתי במהירות. לא
יכולתי לחכות עד מחר, כשאני אראה אותו. הגעתי לתחנת האוטובוס
שנסעה לכיוון המהופך מהבית שלי ועליתי על אוטובוס לכיוון שלו.
ירדתי כמה מטרים ליד הבית שלו והלכתי. כל אותו הזמן חיבקתי את
המחברת שלי, כאילו טמון שם איזה אוצר שילך לאיבוד אם אני רק
אעזוב אותו.
הגעתי לבית שלו וצילצתי באינטרקום. "מי זה?" שמעתי את אמא שלו
"זאת יובל" עניתי בקול שמח "אורי בבית?" "כן, תעלי" היא אמרה
ופתחה לי את הדלת. רצתי במדרגות, בלי כוח וסבלנות לחכות
למעלית. 6 קומות עליתי וכשהגעתי לדלת שלו נעצרתי ונשמתי עמוק.
אחרי שהצלחתי סוף סוף להסדיר את הנשימה שלי דפקתי את הדפיקה
הקבועה שלנו בדלת. 3 נקישות קצרות ושתיים ארוכות.
הוא פתח לי את הדלת. "היי חמוד" חייכתי וחיבקתי אותו חיבוק
ענקי "שלום יולי... מה.. מה את עושה פה?" הוא שאל אותי ובחן
אותי בצורה מוזרה. "תסתכל!" חייכתי והצמדתי לו את המחברת
לעיניים. "למטה, בכחול, מה אתה רואה?" הוא הסתכל ולא אמר מילה.
הוא לקח את המחברת ובחן אותה.
ואז הוא לחש:


"איזה לב מכוער"