איש אחד בא לגור בעיר שבה חי פעם האלוהים. הוא ראה אנשים קמים
לעבודה, רצים ברחובות, יושבים במסעדות ומתנים אהבים על כוס
קפה. הוא ראה אנשים מחטטים בפחי אשפה ומתהדרים בעדשות מגע
ששינו את צבע עיניהם, ונועצים מבטים יגעים בשומרי העיר שהשתמשו
במילה 'שלום' כדי להבחין בין בן-ברית לאויב. הוא ראה אנשים
שוכחים את עצמם בבתי קולנוע ונזכרים בעצמם ברחוב, ונהנים
מהאויר הצלול והקשה.
הוא הכיר מערים קודמות את בתי המלון והרחובות השוקקים, ולכן
מיהר למאוס בהם. הוא פנה אל הסימטאות שבהן האבן הבונה את הבית
תאמה את מה שאמר הבית עצמו; השנים רבצו בנינוחות על הקרקע
והביטו בו, כשחלף על פניהן, כמו חתולים ידועי קרבות. הוא סבב
שם יום ועוד יום, ובסוף קץ גם בזה.
הוא הלך אל המקומות שבהם נחשפו שרידים ונותרו תלויים ועומדים,
שם האבנים מרמזות. הוא שוחח עם חוקרים שהשלימו בדמיונם את העיר
החרבה, ולבסוף נטש גם את זה, והוסיף ללכת.
באחד הימים הרחיק לכת ומצא את עצמו עומד מול רמז הבית בו גר
פעם האלוהים. האבנים כמו התלקטו מאליהן ולא העידו על תבנית או
מטרה, אלא היו, מרגע לרגע, עד שפצעו את העיניים.
זקן אחד אמר לו, "כשנשרף הבית, הלך אחד הכוהנים עם המפתחות
והטיל אותם אל השמיים. יד גדולה יצאה ולקחה אותם ונמוגה,
והכוהן ידע שביום מן הימים ישוב האלוהים לפתוח את השערים".
זקן אחר אמר, "ואני שמעתי שהכוהן לפת את המפתחות בידו, וביקש
לברוח איתם, ולהעביר אותם מדור לדור, ולשמור עליהם. יד גדולה
ירדה מן השמיים וחטפה את המפתחות ונמוגה, והכוהן ידע שהאלוהים
התנתק מהאדם וסגר את הדרך."
השניים החלו להתקוטט והאיש הפנה גבו אליהם ואל בית האלוהים
המנותץ וחזר אל שוק העיר ההומה. משם הלך אל אחת המסעדות וקנה
עיתון וקרא בו, ומשם פנה לבחון כיצד מניחים באחד הרחובות מסילת
רכבת העתידה לחבר את אותה העיר עם ערים אחרות של בני האדם.