הדאגות שטות בים סוער של דמעות,
דמעות שלי, והחיוך דועך אט-אט.
הנה באה הזמנה ממלאך המוות,
שאבוא לבקרו בעוד כשעה.
אני נפרדת מכולם, בוכה,
אבל זה הדבר הטוב ביותר,
אני אומרת לעצמי, למרות,
שלחשוב כך איני מצליחה.
אין ברירה, זאת האפשרות היחידה.
לא רוצה ללכת לבד,
נשמע אגואיסטי? מה לעשות?
לא רוצה להיות שם בדד,
בעיר המתים הזאת.
לא רוצה שיכאבו רק עליי או עליו,
רוצה שכאב רב יישפך על כולם,
ודמי בדמך מעורבב,
לא רוצה לחיות עכשיו,
לא עוד.
לא רוצה לשמוע עוד מילים ריקות מתוכן,
לא רוצה לרוץ בין עבר לעתיד,
לא רוצה לשמוע אותך שוב מדבר,
על איך שאנחנו היינו ביחד, תמיד.
לא רוצה למות, טוב... אולי כן,
לא רוצה לכאוב אבל המצב לא נותן,
ואין פה אפשרות לבחור בכלל,
מה שמחכה לנו כבר שם... מצפה...
לא רוצה למות אם אלו התנאים,
לא רוצה לחיות אם כולכם לא מבינים,
כמה זה קשה, תתחשבו בבקשה,
לא רוצה למות... רק לא להיות לבד. |