פתיתים פתיתים של שלג שחור יורדים על העיר, מכסים הכל בקטיפה
שחורה, צחה. אני מביטה מהחלון, לוגמת מהקפה המר שלי. כמה מר
כמה טוב. חותכת מהעוגה הדיאטטית האהובה עלי. כמה תפלה כמה
טוב.
כמעט סיימתי את יצירתי האחרונה. אשה ענוגה, חופשייה, חייכנית,
גאה. לחייה ורודות וצעירות, שערה שופע, צווארה גאה, גופה מתנשא
ומשתפל בחינניות מלבלבת, אך זרועותיה מוסתרות, לא נראות, אינן
שם.
החלון קפא לו לאיטו, גוש זכוכית שבירה. פרצופי משתקף ממנה.
עיני מביטות החוצה לשלג, לעולם הקפוא והשחור משחור שבחוץ.
דמעותיי קפאו ואינן עוד. לבי הפך אט אט גוש קרח איתן, עורקי
מתכווצים, הדם שבתוכי זורם לאט יותר ולאט יותר. יום אחד פשוט
אקפא על מקומי ולא אוכל לזוז עוד, עיניי הזגוגיות יביטו לאי
שם, לבי הקפוא לא ירעד, יעמוד על מקומו וייכנע לקרח המתפשט בו.