התאריך 13.5 יום שישי שעה 10 ו-30 בלילה, הכל חשוך, אני הולכת
בשבילי בית הקברות הישן, עוברת בין הקברים, קוראת את הכתובות
על המצבות, הולכת לאט, לא ממהרת, מחפשת את הקבר ההוא, ערפל
מכסה את הקרקע, מפריע לי לראות בבירור היכן אני דורכת, עיני
רצות על המצבות מחפשות, בודקות, קוראות, מחפשות את הקבר ההוא.
מבט רציני, דפיקות לב מהירות, בכל זאת זה בית קברות, ממשיכה
ללכת, מגבירה מעט את המהירות, הערפל הופך כבד יותר, והלב פועם
יותר מהר, העיניים רצות על כל המצבות מחפשות, מחפשות את הקבר
ההוא, ממשיכה ללכת, בום, קול נשמע מאחורי, אני קופצת ומסתובבת
לראות מה זה היה, "מיאו..." ראיתי חתול שחור, ציחקקתי לעצמי
בפחד, בסה"כ חתול, ירקתי 3 פעמים לצד ימין, אני מאמינה באמונות
טפלות, ממשיכה ללכת מביטה בין השורות בשבילי בית הקברות מחפשת
את הקבר המרגש ההוא, את הקבר שכשאני מביטה בו אני בוכה, באה
אליו כשאני עצובה, מבלי לדעת כל כך למי הוא שייך, "רונה כהן"
"מיכאל דגן" שרונה כץ" קוראת מעט בקול את השמות של המתים, רוח
מנשבת, בררררר צמרמורת עברה בגופי, מרגישה עירומה מול הירח
השלם, לילה ללא כוכבים, וכל מה שהאיר את דרכי בחשכה היה הירח
בגדול. לפתע נשמע צחוק מתגלל מהכיוון האסור של בית הקברות,
הכיוון האסור הוא האיזור החשוך ביותר, אף אחד לא חושב להיתקרב
לשם בכלל, אפילו באור שמש, הוא כל הזמן חשוך, צעדים של רגליים
קטנות על הקרקע, 'מעניין מה יש שם...' אני חושבת לעצמי מביטה
לכיוון האסור, מחפשת בעיניי משהו מיוחד, אבל כלום, רק חושך
כבר. מתחילה ללכת לכיוון האסור, בום, נפלתי, קמתי חזרה על
הרגליי מתנקה קצת מהחול, ממשיכה ללכת לכיוון האסור, כאילו
מהופנטת מביטה רק לשם, שוב נשמע צחוק מתגלגל של ילד, וקול
רגליים קטנות על הקרקע, הכל מהכיוון האסור, אני מביטה מסקרנות,
לא מרגישה בפחד, לוקחת סיכון, זהו, עוד 2 צעדים ואני שם, מגיעה
לאיזור האסור, עומדת מול הפתח לאיזור האסור, מתבוננת, מתלבטת,
להיכנס או ללכת, אבל הסקרנות חזקה יותר אני נכנסת לאט לאט בשקט
בשקט. עומדת במרכז האיזור האסור, הצחוק שוב נשמע, כאילו לידי,
מחפשת בעיני אם מישהו נמצא שם, בודקת, מחפשת קוראת על הכתובות
על המצבות, קול רגליים קטנות על הקרקע, "בווווווו" צעק קול של
ילד מאחורי אני מיסתובבת במהירות, נופלת, ואז אני רואה אותו
לבן טהור זוהר באורו של ירח, לא צועקת מפחד, רק מביטה בו
מוקסמת, בוחנת כל נקודה בדמותו מחפשת אישהו רמז, סימן. 'נוווו
שיתחיל לדבר' חושבת לעצמי "שלום" אמר הילד, ניסיתי לקום על
רגליי, אך ללא הצלחה כאילו משהו קושר אותי לקרקע. עצמתי עיניים
בחוזקה, כשפקחתי אותם כלום לא היה, לא ילד לא קברים, הייתי
בביתי מתחת לשמיכה, מזיעה, 'איך?!' שאלתי את עצמי, כי הכל נראה
לי כל כך אמיתי. "מה זה היה?!" שאלתי את עצמי בקול, ושוב שמעתי
את הצחוק המתגלגל של הילד ואת קולו אומר שלום.