ידו שהייתה מונחת תחת בית החזה, נשמטה לכיוון ירכו, הוא נגע
בירך בכף ידו, מרגיש את החום. אני חי, הוא אומר לעצמו, מתעורר
מול הדמויות המעורפלות יחסית העומדות סביבו. הם מביטים בו
כאילו כבר אינו קיים, מדברים עליו בלשון עבר, הוא מנסה לומר
משהו אולם אינו מצליח.
"הנה היד שלו זזה", אומרת בתו לרופא.
"לא, היא רק נשמטה, הוא אינו מסוגל להזיז דבר", עונה לה
הרופא.

המחשבות עוברות במוחו בהבזק, "מה קרה לי?" שואל את עצמו.
נזכר כיצד הכל התחיל. הרגשת הנימול בקצוות האצבעות שתוך זמן
קצר הפכה לחוסר תחושה. ד"ר כ. שלחה אותו לבדיקות שגרתיות דופלר
עורקים, EMG, אקו לב, הכל מאה אחוז.
בבית החולים אסף הרופא נאמר לו " לרפואה המודרנית אין תשובה
לכל הדברים".
זה המצב.
אובדן התחושה התפשט לכפות הרגל, בדיקות הסוכר ושאר בדיקות הדם
לא הצביעו על כל בעיה. אתה אדם בריא, סיכם שוב הרופא בבית
החולים.
אלא שאז קרו כמה דברים, ספירת הדם ירדה פלאים, ובצקת החלה
לתפוח לממדים מפליאים ברגליו.
שוב בדיקות, שוב בית חולים ושוב התשובות חסרות המענה. מאידך,
תוך תקופה קצרה של נטילת ויטמין בי 12 וכדורי ברזל, המעקב בבית
החולים הראה על התייצבות טובה ואף הורו לו להפסיק עם הכדורים.

לרגע הוא נזכר בקולו של פרופסור גולד "היה לך אירוע היסכמי,
כדאי שתיטול אספירין במנות קטנות על מנת למנוע עוד אירוע". כעת
הלב שלו החל לפעום בחוזקה, הוא לא ממש הקפיד בכדורים האלו.
המכשירים סביבו החלו לצפצף והרופאים הסיטו את הפרגוד, הרחיקו
את המשפחה וניגשו לראות מה אירע.
כעת הוא יכול להבחין כי הוא מחובר לכל מיני חוטים, על פניו
מסכת חמצן ועוד כל מיני דברים לא נעימים שהזכירו לו את אמא שלו
ברגעיה האחרונים.

"היה לו עוד אירוע", הרופא מסביר לבני המשפחה הממתינים בחרדה,
"הוא לא יוכל להחזיק מעמד יותר".
הוא אוחז באופן בלתי מודע בסדין ומשמיט את ידו מחוץ למיטה כך
שהסדין נשמט הצידה.
הם מבחינים בזאת אך פוטרים זאת שוב ב"תנועה בלתי רצונית של
היד".

כעת נופלת הפצצה. "הוא נמצא אצלנו כבר שנתיים במצב הזה. איננו
חושבים שיש סיכוי כלשהו שיצא מההליך הזה, כל המערכות קרסו, הוא
צמח לכל דבר."
"מה אתה מציע? למה אתה חותר ד"ר?" היא שואלת.
"לנתק אותו, אין לנו מה להוסיף או להועיל לו יותר".
הוא שואג, אולם הדממה אינה מופרת.