היא שופכת את כל דלי המים על הריצפה ומתפלשת בו.
כמו אדם גוסס, כמו אדם מת.
אושיט ידי ואפתח אותה, כך שכל רכות שבה תתטשטש בטרוף שארגיש.
היא פושטת בגדייה בזה אחר זה, קופאת במקומה, במערומיה.
כמו סלע נשחק, כמו צוק נישא.
אשכב על השמים ואעצום עיניי, אקשיב לנשימות שייחנקו לאיטן.
כשעצוב לי השמיים נכבים, ואיתם אני.
היא משתחלת בשדה גדול של רוע, של זדון.
טמאה נהפכת, עם כל יום הראש מתרחק ממני,
מתיר בי את המחשבות שמחלחלות לי מבעד לסדקים שנוצרו אז.
וכשהיא מתרסקת, הסוף מגיע.גם לה וגם לי.
כי כשהיא מתרסקת, הפער האדיר שהכאב,
גורם הוודעות פוצעת שבוחשת.

שיא השפל יסתכם בי. ורק בי.
כי כשהכל מתנקז בסופו של דבר,
אני-אני נשארת במעמקים, בזוהמה,
בתעוב ובגועל.
השנאה משתקפת בי,
והצער,היגון, השריפה,
היא התגלמותי