בובת סמרטוטים מרופטת, מנשקת אותי באהבה ישנה, של חוטים סרוגים
שפה ושם כבר יוצאים מהשימלה החומה.
קרועה ופרועה, מנגיעות רבות.
בובה קטנה ויקרה שלי.
מתדפקת ומתנשמת מחוץ לחלון הנעול והקר שלו. עושה לו אדים אפלים
על הזגוגית. מתקפלת לעשרים ושלושה קיפולים ובוכה, כמו מפל גדול
וחזק, עם הרבה-הרבה מים ועוצמה, רק בשקט.
מתחבקת ומתאפקת. מקוננת.
נעליי חוטים דקות, לרגלייך. חלקן כבר השתחררו מהקשר הישן.
שוחקת את ריצפת העץ בהליכה עייפה לבחוץ.
והריי רק בובת סמרטוטים מרופטת, ומה כבר תביני-בובה, מה כבר
תדעי? שאבא שלי מת, ואיתו כל תחושותיי? מה כבר תדעי על כאב של
געגוע לדבר שכל-כך אהבת?
מה תדעי על עצמך שחלק ממך הלך לעולם? כשאי אפשר להתקיים?
כי יש לי דמעות בעיינים, וזה הדבר היחיד שאני רוצה. שהוא לא
היה מת. ואני לא מבינה כלום, כי קללה עסיסית ודוחה ורקובה
ועבושה ובא לי לירוק ולצעוק. שאפילו האבא שלי ישמע בשמיים. קרן
שלי. אבא