החיוך היפה בעולם.


לילה. כבר אינני נער, וטרם קשיש, קאסאנובה, ברמה שמעל הממוצע.
שוב, ושוב מנסים לדחוף לי סחורה סוג ג'-ד', בכול פגישה חיוורת.
סבתות שולחות תמונות של נכדות, שמנות מצהירות אנורקסיה, סוכנות
נדל"ן, מנסות למכור לי חווית חוות סוסים בנגב.
אני יוצא מהמכונית המאובקת שלי, לקראת יופי בלקני עוטף שחור,
מכחיש סכנת שורשים פולניים. אם היו לה  חסרונות, נאלמו ,
כששפתיה התמסרו, לחיוך נדיב,  וגילו קשת שיניים לבנות מושלמות,
שכול גבר חושק נגיסתן.  צירפתי אותה למשפחת הטורפים, מוכן
להתמסר, להיות קורבן. אני בטוח שתרגלה חיוכים לפני המראה.  
 יצאנו לרקוד. הגיבה בחיוך לכול מילה שלי, חושפת  את הנשק
סודי, גם כשהמוזיקה גברה על כושר הביטוי המילולי. ובשפת-הגוף
שדרה: "כן, כ...........ן" טרם ביקשתי דבר. (לעולם אינני מבקש,
אמריקה לא ביקשה דבר, וקולומבוס גילה אותה.)  גם היא תגלה...
עיניה, נעצמו ב: take me now, הידוע, מסרטי- התעודה.
   ואני, הייתי שבוי חיוכה הלבן. שואב-אבק רגליה מנשיפה
ראשונה, טיפת דם אחרונה בכוס היין, תחנת האוטובוס הסופית, בה
חייבים לרדת, לה, ו/או לי. אוי לי!

נסענו לביתה. בניין רב קומות.
- רוצה לעלות? התשובה  הנכונה, לשאלה הרטורית, מזכה ב- 12
נקודות:
- איפה שמתי את אמצעי- המניעה (מסמיק, בלחש  או) , בקול רם
- יקירתי נשאר לי אחד ,יש לך מלאי בבית? (אנחנו עולים במעלית)
- כמובן יקיר, אל תחשוש, יש הכל. נרות, מוזיקה, גם
ערכת-בדיקת-HIV, תשובה תוך 20 דקות), ג'ל-אהבה, מגבת,בוא...
אנו כבר מול דלת מעונה מבצרה. מכניסה מפתח למנעול ,ואז
ה-punch-Line (-:, משפט המחץ):
- כן אהובתי, אבל אני חובש extra-large, (חובש לובש, נועל,
משחיל,  איפה "ועדת הלשון" ברגעים קריטיים ?).
-  התעלפה ( מ"עצם" המחשבה), כמה בסרט מתוק, ש-חור-לבן, אילם,
נשאתי אותה בזרועותי, מעל הסף, לספה הקרובה בסלון, נופל מתנשף
לצידה, מברך את מורה הטאי-צ'י, שלימד נשיאת משאות עד 80 קילו,
בלי לקבל שבר.
דירה "מושקעת", הרבה כסף, תערובת מוזרה של רהיטים יקרים
וכבדים, שלכולם נאמר : לא בבית ספרינו. עיבו  ומילאו גםאת
חשבון הבנק של מעצבת הצמרת. רק חדר-המבצעים רוהט באיפוק של טוב
טעם, והמיטה הזוגית, המתכווננת, זכתה מיד לתשבחות.
 חשתי, שהייתה זאת עבורה, יותר מארוחה מפסקת, בתום צום ממושך.
שנים על שנים, רק קפה ועוגה, דיאטטיות. וויתרה, פסחה על הרבה
סעודות.  והלילה, מתאבנים, עם הגבר הראשון שהתייחס אליה
ברצינות הראויה. וגם עד-נע,טקטיקה, נימוס, ציוד וניסיון קרבי
עשיר. הכול בהתאם ללוח זמנים נכון, הגם צפוי. גמולי היה חיוכה
המאושר, שהבהיק לאור הנרות, בין ריח-ענני-קטורת.  הדגישה
רצונה, בנשיקות עמוקות, ולמזלי הסתפקה בנשיכות עדינות, עד
שחיצי קופידון, התעופפו בחדר, כמו כדורים נותבים,שורקים
ופוגעים בכול הבא ליד, לרגל, ולמקומות רגישים, יותר, ויותר,
ננעלים על המטרה, ובאנחות רווחה פוגעים במרכזה. כדברי
המינגווי: "הסיפוק מנתינה גדול, וקודם לסיפוק שבקבלה."
אבל איזה חיוך! יכלה להעביר לMona-Lisa שעורים, בהתכתבות. שיא
חיוכה הקונדסי של ה-Joconda , לא הגיע לפיסוק קרסוליה הרועדות
של ידידתי הטרייה. בציורי אותה תקופה, חיוכים מאופקים מסתירים,
את משנותר מטור שיניים רקובות. בלי לדבר על הריח, שהזכיר נשיפת
חסר- בית, שיכור, עייף נדודים, שפרש, השחיל מטבע, ונרדם בשרותי
פלסטיק מודולרי, של העירייה. זאת הסיבה שהחייה בהנשמה, הופיעה
רק עם שיפורי רפואת השיניים המודרנית: מי-פה, משחות, מברשות,
טיפול-שורש, גשרים, פרוטזות, שיני זהב, והשטלות.

  -  "השאר הלילה... מחר יהיה יום חדש", ביקשה. ואני הגשמתי
חלומה הסגול של כול גרושה, פרודה או על-מנת-קש, מעל 49 .
נרדמתי במיטה הזרה, ומעלי מרחפת רוח אהבה.
 למרות העייפות, התעוררתי מדי פעם, בלילה,  נזכר שאינני
בביתי, ולא מאמין, למזל, ששיחקה לי הפעם. נראה, צפתה בי בשנתי,
וחייכה מאושרת, בחשכת החדר, מהקצה הנגדי של המיטה הרחבה.
מעודד, התהפכתי על הצד, שנה מתוקה..
כידוני קרני בוקר ראשונים מסתננים דרך חרכי התריס.. האור גובר,
ואני מבחין גבולות עצמים באפלולית חדר בית-התענוגות, מעוני
הזמני. מסתובב, מחפש את בת-זוגתי החמודה. ושוב חייכה אלי, מהצד
האפלולי, הרחוק של המיטה המלכותית. שיניה הלבנות הבהיקו, וקרצו
בשובבות מעל השידה, מתוך כוס המים...