טפיפת פרסות על הכביש
הדהירה בי באחת להק מזדמן:
למן סוסת המרוץ הערבית האצילה
והמוסטנג האינדיאני, צאצא משוחרר
של סוסי קורטס, עבור
לסוס העבודה הבלגי כביר הכוח
ועד הסוסים הכחולים הקטנים אצל פרנץ מארק
וסוס הפרא הלבן של גוגן מוצלל בירוק זיתי
שלא להזכיר את הסוס שלא נגמר, סוס
המהמרים, ועוד.
עיניי ניצתו, אוזני נדרכה

ואז הוא פנה בצומת והגיח מולי

לא רק סן מרטין עצמו מציורו של אל-גרקו,
גם סוס רכובו האביר איננו עוד.
נותר רק הקבצן הגרום הכחוש הארכני
העירום שלצדם, רתום עכשיו לעגלת
האלטע זאכען

תל-אביב, המאה העשרים ואחת

[לאחר כתיבת השיר: "עשרות סוסים וחמורים בתל-אביב
סובלים מהתעללויות קשות וממושכות, הכוללות הרעבה,
מכות, הזנחה קשה ועבודת פרך." (מן העיתונות)]