לפני כמה ימים צפיתי באחת האירוניות הכי חזקות שראיתי. באחת
השעות הראשונות של יום לימודים כמו כל יום לימודים, נופר פשוט
ישבה וצעקה על מיטל שהיא לא אוכלת מספיק. לפי מה שהבנתי, כל מה
שמיטל אוכלת זה גרנולה, אז נופר פחות או יותר צדקה. אם ככה, מה
אירוני? מה שאירוני זה העובדה שנופר אשמה בזה כחלק מהחברה
והסביבה. זה אופנתי ויאה לאישה להיות רזה כצו מהחברה, נורמה,
ולכן כל אישה וגבר שתומכים בנורמה, אשמים באנורקסיה שלה. היא
רק עוד קלף בחפיסה שהנורמה משחקת בו. היא לא החליטה לעשות את
מה שהיא צריכה כביכול לעשות כדי להיות חלק מהחברה. אז אשמת מי
זה שהיא מפתחת אנורקסיה? אשמתה כי היא יכולה להפסיק אבל מעדיפה
להיות חלק מהחברה? אשמת נופר, שכמו רובנו, מעודדים ותומכים
בנורמה, מחזקים אותה ונותנים לה להמשיך להתקיים? אולי אשמתי,
כי אני לא מתאמץ מספיק להרחיק את עצמי מהנורמה ובעצם תורם
לחשיבה השגויה שלה שכדי להיות יפה היא צריכה להיות רזה?

אשמת כולנו. אנחנו סערה שמנסה לשרוד, בדיוק כמוני, הייתה לה את
הבחירה אם להשתנות, או להיות מנודה. אני בחרתי בדרך שלי, והיא
הולכת בדרך שלה.