קונה כל היא תמירה ונשגבת
שמים קרועים ונדבות בארץ
לא תמצא כס עליו יושבת
אין מספר לה אין אפס
א.
והעולם כולו התעטר לכבודה:
וענו ואמרו חיות הטרף:
שועל שאול ישאל
זאב יזעק כאב
בז בוז יבוז
אך אוח אך יאנח
וענו ואמרו כוחות הטבע:
עבים עבים יעיבו באיבה
ברקים יבריקו: "ברוק!"
ורעמים רעום ירעמו
גושי גשם יגשימו
תפתח האדמה הקשה הזו
ועינות תהום ימלאו מחדש
יאמרו כל החכמים את כל זה
ניסו ולא הצליחו ולא אחד נרגש
הרכסים שוקטים
הימים שלוים
העמקים עוטפים בר
והארץ נחרדת
ופוצחת בשיר עתיק:
מי כמוך לעתיד ובעבר
מי כמוך הגברת
מי כמוך זקן ותיק
מי כמוך גוברת
איזה גודל איזה תואר
מכף שורש ועד ענן
כולך מאירה כצוהר
את הסהר שיאיר גם
אין לך זמן ולא מקום
לא גדר ולא צורה
אי אפשר לראות עד תום
את כולך המאירה
קרובה אינך רחוקה ודאי
כצומח הנודד
מבט של אש ויהלום ודי
כרוצח, כבוגד
מי יתפוס מי יוכל
לגדור לרשום לסווג
מי יעז מי ישאל
מה או מי היא
מי יאיר מי יגדל
את כלם תכניעי
מי יהיה בר המזל
אותך לדעת לכבד
ב.
ובהציגה לעיני תבל עצמה
כאילו חייץ בין אדמה לחמה
אך האור קשה מנשוא
צץ זורח מן התחלה מן סוף
והכפירים שאגו:
די! וחדל!
הנסבול האור הגנוז?
מירק עשב ועד גמל
צעקו ושועו: בוז!
הנישא?, הנעמוד? לא ולא, בשום פנים!
הא כיצד היא משתרעת על פני ארץ וימים?
מחייתנו משביתה ואותנו שוטפת
לא נשרוד עוד מבול!
רק מביטה - והארץ גועשת...
עתה קרוא נקרא לגבול!
ג.
וביום השביעי התרחש וקרה
ההיפוך הנצחי הכואב הנורא
ותאזין לבניה ותשמע שוועתם
ותסתיר שוב פניה - כדי מחייתם
ומיום השביעי ועד עצם היום
אותה מרגישים רק בחלום:
כשקודר ואפל הרקיע דומע
וכשטוב ונעים אז הרוח רוגע
השמחה - קרני שמש
העצב - פתיתי שלג
הכעס הברד
והאושר הוא חג
כשהמשרעת נרגעת ואנו נמים
אז בבלי דעת אנו חולמים
והיא אי שם נסוכה בחיוך רחב
צופה על ילדיה הישנים עכשיו
חלומותינו - הרהוריה
השערותינו - מחשבותיה
היא משגיחה והיא מכוונת
לא מושגחת ולא מתכוונת
אבל כשהיא חולמת
אנו מתמוטטים
וכל השמים נופלים
וכשהיא חושבת
אנו נאבקים
ועם רב מתים
ד.
בהגיע היום בו היא תחלום
השמש השורפת תעצם
ותבלע את כל הנושם
ויומיים אחרי כן
תמלוך שוב היא לבדה
על ריק אינסופי חשוך לא נודע
לנצח היא לבדה
