[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאי דון
/
סוף - אין סוף - חלק 2

הקיר, כמצופה, היה קר. קרמיקה של שירותים תמיד הדהימה אותי
ביכולתה הנדירה לשמר קור מוחלט אף ביום חם שכזה. עיניי היו
עצומות וכל מה שהרגשתי זה הפעימות בראשי משתלבות להן עם
הפגיעות של ראשי בקיר במקצב מטאלליקה טיפוסי.
מחשבה התגנבה לה לראשי למאית השנייה, על כמה עלוב שאני וודאי
נראה, עומד בשירותים, בחלוק של "בית החולים קפלן" מורם מעט
וקשור למעלה, חושף ת'רגליים שלי ומה שביניהן, דופק את הראש
בקיר ומייבב.
מה יכול להיות גרוע יותר מנסיון התאבדות שנכשל? מה? ובנוסף לזה
גם כואב לי. לא מאמין שהם בכלל נתנו לי ללכת לשירותים, כאילו
שאני לא אנסה את זה עוד פעם רק כי הבטחתי שלא...
כאילו שהבושה של לחיות אחרי שניסיתי למות, ונעצרתי, לא תדחוף
אותי לנסות שוב...
עם מזל כזה בטח יגידו לי עכשיו שהחוויה השאירה בי נכות או
אימפוטנציה או כל דבר ששלושים כדורים יכולים להשאיר. עלק המשכך
כאבים הכי חזק שקיים! כוס אמא שלי יותר מסוכנת!
והנה אני עומד לי נשען על קיר שירותים בית-חולימי טיפוסי ודופק
ת'ראש בקיר. ומה עכשיו? עוד פעם? איכשהו המחשבה לשבת ולרחם על
עצמי משכה אותי באותו הרגע יותר מהרצון הברור לנסות שוב. אז
עשיתי מה שרציתי, כמו תמיד, וישבתי. לרחם על עצמי היה קצת יותר
קשה כי כשהתחלתי, גיליתי עד כמה אני עלוב בזה שאני מרחם על
עצמי ככה, ואז התחלתי לרחם על עליבותי וחוזר חלילה. אז ישבתי
ובכיתי כמו ילדה קטנה, ואז עוד קצת.
מישהו פתח את דלת השירותים אבל אחרי מבט עזב וסגר את הדלת
אחריו, לא היה אכפת לי כלל וכלל שכל איש ואישה בקפלן יכנסו
באותו הרגע, אני הייתי בבכי שלי, בתסכול שלי ובשנאה. יותר מכל
גיליתי בתוכי שנאה, שהתפתחה לה לכעס. ולאט לאט הרמתי ראשי
בשיניים חשוקות ופניתי להביט באבי שעמד מולי, ידו על ראשי
ומלטף. הליחה שהצטברה לה בגרוני גרמה לכל נשימה שלי להשמע כמו
גרגור, והמבט שיצרו עיניי עם הקימוט של גשר אפי היה, בקיצור,
מפחיד, כל ההופעה שלי היתה מפחידה, ואבי פחד כנראה כי הוא מיד
עזב אותי ודשדש בריצה מאופקת אל עבר אימי שחיכתה בכניסה. לא
משנה מה יקרה, אמא שלי בחיים לא תכנס לשירותי-גברים, אישה של
עקרונות, ילדה קטנה פרנואידית ומעצבנת.
בריחתו של אבי משכה אפילו עוד כעס לראשי עד שכבר לא יכולתי
לסבול הכל בשקט. ניסיתי לצרוח אך כל מה שיצא היה אותו הגרגור
אז נכנסתי לתא והקאתי.
השתחררתי מעט מכל מה שהיה עלי, פיזית, רגשית, בכי כבר לא עבד.
אז עמדתי, רוכן מעל אסלה מסריחה, מתנשם בכבדות, והקאתי שוב.
"אז מה אני עושה עכשיו?" שאלתי בקול.
התיישבתי בתא, משעין ראשי על הקיר הקר, ואחרי משיכת אוויר
כואבת נרדמתי.
חלמתי. חלמתי על פילים וורודים מלאי משמעות, על משמעויות מלאות
פילים וורודים, פסטרמה וגבינה צהובה. "זה התרופות" התנגן לי
בראש שוב ושוב..."זה התרופות..." עד שהבנתי שזה לא אני מדבר
לעצמי, זו לא מנגינה כלל וכלל, אלא פיל גדול במיוחד שעומד
מולי. היה כתוב לו "רגש האשמה" על הראש, בין המחושים, והחדק
הכחול שלו היה ארוך להפליא, יותר משלי זה בטוח.
הוא קלט שאני מבחין בו ואמר "אתה רואה אותי, מאגניב שכמוך",
והשפיל את העיניים למטה, ממלמל עדיין "זה התרופות...". ניסיתי
להוריד את הראש שלי מתחת למחושים שלו שאני אוכל להסתכל לו
בעיניים אבל הוא כל הזמן גדל יותר ויותר, עד שכל מה שיכולתי
לראות היה הקרחת שלו מלמעלה, שדמתה לחצוצרה.
פתאום הוא הרים את העיניים מהר מאוד, את כל הראש בעצם, יחד עם
החדק והמחושים והכל. החדק שלו הונף למעלה וכמעט פגע לי בכפות
רגליים. "זה הפאקינג תרופות!" הוא צעק לי. ואני צרחתי מפחד
"תרופות! כוסעמק!" והתעוררתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"תשלם!
מה אני נראית לך
?
זונה?"


never
underestimate
the power of

denial


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/9/01 6:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאי דון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה