לחצה על כפתור הפעמון בבית המוכר לה, הבית היפה שברמת השרון.
תוך דקה לחץ אי מי על זמזם פתיחת הדלת, דלת שער חדר המדרגות
נפערה ואסנת נכנסה ללובי המהודר, לעבר המדרגות, כחצי קומה
ובפתח הדלת עמד - לא מי שקיוותה לראות - אך בהחלט לא היה לו
מראה מאכזב.
עמד אדם כבן ארבעים, שיער שופע בהיר, עיניים מחייכות, מראה
מוצק, נאה וגבוה.
אסנת  שבאה, למען האמת די השתוקקה לפגוש את אהובה, ראתה לפניה
'אפולו' חתיך אטומי, גבר מדהים בנוכחות שלו וביופיו והעיקר
סקסי.
הוא הושיט לה את ידו, "יעקב", אמר, "אני הדייר של פרופסור
רוזנבלט, הוא נמצא כרגע בשבתון, נסע ביום ראשון."
אסנת  הושיטה יד לעבר היד המושטת, וכל התשוקה האצורה שהייתה
שייכת ומכוונת לאהובה הפרופסור נגעה ביד של יעקב הדייר שלו,
וזה, מבלי לחשוב ולהגיד מילה, משך אותה אל תוך הבית וחיבק
אותה.  
היא לא חשה שמידיה נשמט הקלסר שעל הכריכה שלו רשום "הכריש
הכחול - אחרון הנפילים הימיים". זו לה עבודת הסיום בקורס שהיא
לוקחת אצל פרופ' רוזנבלט, ביולוג חוקר החיים אשר במעמקי הימים.

תוך כמה דקות הם מצאו עצמם במיטה המוכרת לה כל כך.
ערומים, מתפתלים, מתנשקים, מתנשפים, הידיים שלה מטיילות על
הגוף שלו, הידיים שלו על הגוף שלה, ולא עברו דקות מעטות, ראשו
היה בין רגליה, ידיו החסונות אחזו בשתי הירכיים שלה שהיו
פסוקות לצדדים ולשונו טיילה בין קפלי תאוותה, מעלה מטה
בעיגולים לצדדים, שפתיו מצצו את הנוזלים שניגרו ממנה, והלשון
המופלאה הזו שלו והשפתיים החושקות שלו טיילו באזורי העונג שלה,
ירדו לעבר הפתח האחורי שלה, הלשון נקשה עליו, ליקקה אותו, עלתה
מעלה לעבר שפתי יער הקסם שלה וגשם של תאווה ניגר מפתחה אל תוך
פיו, גשם חיים אותו שתה יעקב בשקיקה והיא, שידיו החזיקו בחזקה
את ירכיה, לא יכלה לזוז, ופלג גופה העליון התפתל לצדדים באבדן
שליטה מוחלט, חפנה את זוג שדיה הגדולים, הרימה את השמאלי לתוך
פיה שלה, ינקה מן הפטמה שלו בשקיקה, גנחה, נאנחה, נשמה נשימות
גדולות שיצאו מתהום התשוקה שלה, ממעמקי ים התאווה שלה, נאנחה
אנחות שנשמעו כנהמת לבו של הר געש בודד בלב ים. יעקב לא הרפה,
המשיך ללקק, למצוץ ,לטייל.
היא, שרגילה לחלק הוראות למאהבי הרגע שלה - "תיגע כאן! לקק פה!
יותר מהר! יותר לאט, אל תפסיק ! תפסיק! תמשיך! - לא הייתה
צריכה להגיד מילה.
נושמת נשימות גדולות, לא מעזה להחניק דבר ממה שיצא מגרונה,
נאנחת.
כל הווייתה יצאה מפיה, קולות שמעולם לא שמעה יצאו שם מבית החזה
הצפוף שלה.
עד שהבינה מה קורה, החלה לצרוח צרחות מדהימות גדולות וחזקות
ויעקב, שחפן בשתי ידיו את ירחיה, לא הפסיק, המשיך ללקק, למצוץ
ולשאוב את כולה והיא צועקת ונאנחת שוב ושוב והוא לא מפסיק
"עוד! די! די! עוד!"
אמרה לו בתחילה בצעקות, אחר כך בשקט, עד שלא נותרו לה צלילים,
עד שלא נותרה לה נשימה, עד ששכבה שם על הגב חסרת אונים, חסרת
און. לא הרים את הראש מבין רגליה.
ואז כשרגליה עדיין פסוקות הוא הרים את ראשו היפה מעליה, הביט
לתוך עיניה המדהימות, קירב את גופו מעליה וחדר בבת אחת לתוך
הבטן שלה עם שרביט המלכות שלו.
קוצי התאווה שלה שאבו אותו אליה והיא הרגישה שהוא כולו בתוכו,
בתוך הבטן הגדולה שלה, כולו מלבד חיוכו ועיניו הטובות שהביטו
בה בעונג ענק.
ואז כשהוא בתוכה יצאה מתוך הבטן שלו נהמה.
היא שלחה שתי ידיים וחבקה את גבו המוצק חזק והרימה מעט את
הראש, חפנה בשתי שפתיה את שפתיו שלו ובלעה את הנהמה הזו שלו
לתוך הגוף שלה, שכן הדהוד נהמת הגעש שלה הייתה הנהמה הזו ועליה
לא הייתה מוכנה לוותר.
לאחר זמן - אולי זה היה נצח - הם קמו להם מן המיטה.
נכנסה למקלחת - חשבה שיבוא גם כן, אך הוא, כמו פרופ' רוזנבלט,
לא נכנס איתה.
צחקה בליבה - כנראה שזה התקן של הבית הזה, אחרי זיון כל אחד
לעצמו.
תמיד היה מפתיע אותה העניין הזה שהוא מקבל אותה בבית לצרכי
מחקר - הפעם זה על הכריש הכחול, ולעולם אשתו איננה בבית,
איכשהו היא בעיסוקיה.
לא שהיא עובדת שעות מסודרות, להפך היא כאילו יוצאת במיוחד כדי
שהיא, אסנת, תבוא לשם. פעם אף שאלה אותו.
"מה היא תגיד אם היא תראה אותי כאן?" או "מה יקרה אם נהיה
באמצע התעלסות והיא תבוא?"
"היא לעולם לא מגיעה הביתה מבלי להודיע שהיא בדרך."
התשובה נשמעה לה אז כסוג של זוגיות אוהבת.
הנה הגבר יושב בבית וטורח על עבודתו שתביא כסף כבוד ומעמד
למשפחה, והיא באה הביתה ומבשרת על בואה כדי שישמח לקראתה או
מבשרת על בואה כדי שידע עד כמה היא שמחה לבוא הביתה.
משלמדה על מוצאות הכריש הכחול גם הבינה למה הוא בחר בה להיות
העוזרת שלו למחקר הזה, ולמה בחר לחקור אתה את החיה הגדולה הזו.
משום מה התגנבה מחשבה ללבה, הוא רואה עצמו כריש כחול - ענק רב
עצמה שקט, המנווט בסנפיר זנבו הענק במעמקי הימים וכשחש בטרף אי
שם על פני הגלים מתרומם באצילות רבה, מציע מסע מרתק למעמקים
אין סופיים. מפתה מקלס מרהיב מילים, וכשהטרף מתפתה סוף סוף
להצטרף הוא פותח את פיו הענוג ובין שפתיו הרכות חופן את העלמה
וצולל איתה למעמקים.
בתחילה הם מרהיבים יפים ומרתקים, מלאי ידע וחכמה, אחר כך
מסובכים מעט, מורכבים, אך עדיין מעניינים ומאתגרים.
ברגע שהטרף נצמד לנופים, למאגרים הבלתי נדלים של החכמה הזו,
הוא בבת אחד יורד למעמקים אפלים ועושה בו כרצונו, בטרף הזה שלו
- שצמוד למשאבי האין סוף של הכריש, אך לא מרגיש שהוא מכור לאין
סוף הזה.
ושם, במעמקים אפלים, מתחיל הכריש לשאוב את מאגרי השפע של הטרף,
שואב מרוקן כמעט עד תום, ואז עולה איתו שוב מעלה לשכבות
העליונות, הטרף נטען ברהב השפע, מתמלא, ושוב יורד הכריש למטה
לשאוב את השפע הזה.
אסנת עוד לא מבינה מה היא עושה שם בבית הזה, במיטה הזו, במקלחת
הזו עם היעקב הזה. זו לה הפעם הראשונה, מאז פגשה את פרופ'
רוזנבלט וזה כבר יותר משלוש שנים, שהתרועעה עם איש מלבדו.
כולה מרותקת לחומרים שעליה להשיג לענייניו שלו, וכמובן למיטה
הזו שלו בה היו מתעלסים, באהבה, כך חשבה.
היא כל כך אהבה לחוש את גופו, לגעת בו, לנשק אותו. הוא מצידו,
כשהיו ביחד, היה מכנה אותה בכינויים של אוהבים.
"את אשה משהו", "אשה אשתית", שלא לדבר על המחמאות שהעניק
להומור שלה, לציניות שלה. אתו הרגישה מושלמת.
ותמיד תמיד, אחרי שיצאה מן הכניסה המפוארת של הבניין היפה הזה,
ידעה שכמו הכריש גם הוא נשא אותה למעמקים ושאב את תכנה.
ובמעגל אין סופי של נטענת מתרוקנת נטענת מתרוקנת שנמשך שלוש
שנים הביאה לו חומרים מדעיים, שעליהם כתב מאמרים בעיתונים
חשובים, כל זאת כדי לזכות במסע נוסף למעמקים אפלים.

היום קרה דבר - יעקב הדייר הזה שלו שדד את מטענו של הכריש.

לאחר שהתלבשה וגם יעקב שב מן המקלחת לבוש ישבו להם במטבח.
הוא הציע לה כוס קפה.
"שחור בלי כלום", אמרה.
"יש גם מיץ אשכוליות, רוצה?"
"מה, הפרופסור השאיר לך או שגם אתה שותה את זה?"

"תראי", אמר לה יעקב, "אני דייר משנה בבית הזה מזה חמש שנים."
סימן השאלה שעטו פניה העלה חיוך על פניו של יעקב.
"כלומר?" שאלה.

"את מכירה את חברתו לחיים של פרופ' רוזנבלט?"
"לא פגשתי אותה בימי חיי", השיבה אסנת.

"אז היא החברה שלי."
"מה???" שאגה אסנת, "חברה שלך? אתה מתעלס איתה? היא אתך?"
אסנת, שכל חייה לא שאלה אדם שאלה לא תקינה, הייתה כל כך המומה
שללא מחשבה שאלה את יעקב את השאלות הללו. "אני לא מאמינה,
סליחה, אני בהלם, אני לא מאמינה שאני שואלת אותך, סלח לי, אני
חייבת להבין, הרי הוא תמיד אומר לי שהיא האשה המתחשבת שבחר
לחיות איתה בשל נעם הליכותיה, נימוסיה הנאים, ההומור העמוק
שלה, הומור של התנהלות, לא של מילים, האהבה והכבוד שהיא רוכשת
לו, המרחב שהיא מאפשרת לו."
אסנת הפסיקה בבת אחת לדבר והביטה ביעקב.
הדברים שאמרה הפתיעו אותה - לא היה לה נעים איך הרשתה לעצמה
לספר ליעקב פרטים משיחותיה עם פרופ' רוזנבלט.  
יעקב הביט מה מחייך, עיניו, אחר כך פיו, ואז התחיל לשאוג, פשוט
לשאוג שאגות של צחוק, ניסה להגיד משהו אך פרצי הצחוק לא נתנו
לו.
אסנת לא כל כך הבינה למה צחק אבל שאגות הצחוק הדביקו אותה.
שניהם צחקו. יעקב משום שהבין שידידתו, זו שהיא בת הזוג של
רוזנבלט, ערמומית מאין כמותה, ואסנת משום שהבינה שהכריש שלה,
האימתני כל כך, זה שבטוח שהוא מלך הימים ואיש לא יוכל לו,
מולך שולל על ידי נפקנית לא קטנה.
אסנת קמה מן הכסא, הלכה לכיור, מזגה לשניהם מים.
לאט לאט נרגעו שניהם מן הצחוק.
השיחה שהתרחשה לאחר מכן הייתה ההזויה ביותר שידעה אסנת מאודה -
לימים אמר לה יעקב, שגם הוא מעולם לא שוחח שיחה שכזו.

אסנת ניגשה לחדר הכניסה, הרימה את הקלסר שהיה שם ועל גבו רשום
מוצאו של הכריש הכחול, פתחה אותו והחלה לקרוא.

"הכריש הכחול - פריונאס גלאוקה
יצור אוקאיני גדול שאורכו מגיע לכ-3.8 מטר, צבעו כחול עמוק,
צדודיתו המוארכת נוצצת וחלקה, סנפיריו ופיו ארוכים ומחודדים,
עיניו גדולות.
הגוף החלק הזה שלו עושה את חתירתו על פני ימים ואוקיאנוסים
שובת לב בעוד סנפיר זנבו הנע מצד לצד בהידור הוא זה שמקדם אותו
ליעדיו, בתשעים וחמש קמ"ש לשעה - יש אומרים."

"אתה מבין, יעקב, אני כבר שלוש שנים עם יצור המים המדהים הגדול
החזק והמצודד, מכורה לחלוטין לתנועותיו שובות הלב ולמהירות
החתירה של זנבו המפואר - בטוחה שאיש לא יכול לו - והנה אשה אחת
פשוטה, לא חכמה במיוחד, לא גאונה אך נחושה, הצליחה לכבוש את
מקום הכבוד לידו בכנסים מדעיים, לסייר במוזיאונים ברחבי תבל
בעוד הוא מרצה פה ושם, להחליף אווירה בשבתון זה או אחר, ואני
מרפדת את יצועו כשהוא בסביבה, משוטטת בספריות, באתרי רשת
משמימים, מחפשת רמזים, מידע, הכל על פי צרכיו המדעיים, שומרת
שנסיונות המעבדה שהוא מתכנן - בעצם אני מתכננת, יבוצעו במדויק,
לא שבתות, לא חגים, שהרי אתה יודע, שאורגניזמים שונים אין להם
מועדים כשהם בצורת תרבית במעבדה."

אסנת הייתה מופתעת מעצמה שאמרה 'אני מתכננת' . עד לאותה שיחה,
מעולם לא הזכירה, אפילו לעצמה ולו ברמז, שלמעשה בשלוש השנים
האחרונות היא זו שעושה את עבודתו המדעית של פרופ' רוזנבלט
מתחילתה ועד סופה. הוגה, יוזמת, מתכננת, מבצעת, כותבת תוצאות
ולבסוף מביאה לו לחתימה כששמו רשום בכותרת, ושלה בכותרת המשנה,
ולעתים מילות התודה שלו, גם הן בקמצנות.

יעקב איש רגיש, קם מן הכסא, לבו אמר לו שאסנת מבררת לעצמה
עכשיו את חייה.
הוא ניגש אליה, חיבק אותה חיבוק חזק חזק, הרים אותה מן הכסא,
השעין את ראשה על כתפו, ליטף אותו לאט לאט, הרים את הפנים
היפות שלה והחל לנשק את עיניה הדומעות.
אסנת לא יכלה להפסיק!
הדמעות זלגו להן ללא מעצור, מי רצה להפסיק בכלל, עם הדמעות
זלגו שלוש שנים של תסכול, של עלבון מתמשך.
בעדינות, יעקב הוביל אותה לספה בסלון, הושיב אותה, ישב לידה,
חבק והדמעות המשיכו לשטוף ממנה, כל עיקום לב, כל כיפוף בטן, כל
יראה מפני אי מי גדול וחזק ממנה, היה זה מעמד ההתבגרות של
אסנת.
ויעקב מלטף, מרגיע, לאט לאט החל לנשק את שיערה, את אוזניה, ירד
לצוואר, נישק נשיקות קטנות כאלה אוהבות, והיא התרפקה עליו כמו
שלא התרפקה על איש מעולם.
וכאילו לא התעלסו לפני כשעתיים חזר יעקב הוביל אותה למיטה שלהם
- עכשיו זו הייתה המיטה שלהם, ובעדינות הפשיט אותה שוב.
והחל לנשק את גופה מן הרגליים למעלה, לבטן, לשדיים המפוארים,
לכתפיים, לפנים. הפך אותה ונשק לגב ימינה, שמאלה ובאלכסון,
לטוסיק המתוק שלה, לשוקיה, לרגליה, ושוב הפך.
וכך מבלי אומר, יעקב מנשק ואסנת זולגת, מחייכת ומגרגרת בו
זמנית, מילה לא נאמרה שם.
יעקב התפשט גם הוא, נשכב לצידה, ליטף והיא נענתה לו, וכך ברכות
ובעונג של זוג המכיר איש את רעותו שנים רבות התעלסו להם
ברוגע.

כשהתעוררו מן השינה שנפלה עליהם, עדיין ערומים, כמו שני גורי
חתולים מתלטפים ומתנשקים, קמו מן המיטה.
יעקב החכם כבר ידע בדיוק מה קרה שם ביניהם, אסנת טרם התאוששה
מן הגילוי, בעצם לא כל כך הבינה.
לבה ומוחה עדיין לא התחברו להם לאהבה שנבטה שם באותו בוקר.
הדמעות ששטפו את הלב טרם ניקו את המח.
כך שהלב ידע.
הגוף ידע.
המוח טרם.
לא נורא, חשב יעקב בלבו החכם, שהבין בדיוק מה קרה, עוד מעט
הבית הזה יהיה חופתם.
וכך היה.
אסנת עברה לגור עם יעקב בבית של פרופסור רוזנבלט ובת זוגו.

העבודה המדעית על הכריש הכחול נמשכה לה בנחת. אך הפעם כשהתקשרה
למרכזי המחקר בעולם מביתו של הפרופסור, הציגה את עצמה כשותפתו
למחקר - דבר שלא העזה לעשות עד לאותו יום.
יעקב אמר לה לנהוג כך.
"את השותפה הבכירה שלו למחקר, שמך שווה לשלו בתחום הזה, אם לא
יותר מכך."
ביום הראשון היססה, אך ביום השני זרמו המילים מתוכה בקלות, גם
החשיבה שלה ואומץ הלב המחקרי שלה קיבלו פנים חדשות.
היא העזה להחליט לבד מבלי להסס, לא חשבה פעמיים - לא התקשרה
לפרופ' במשך שבוע לשאול, או יותר נכון לדווח, על התכניות שלה
ולשמוע אותו אומר לה "בדיוק כך חשבתי, טוב מאד."

בחודש שלאחר מכן איחר המחזור של אסנת להגיע - אשה לא כל כך
צעירה, בת שלושים וחמש,  לא נראה לה הדבר מוזר.
יעקב הביט בה בוקר אחד ואמר לה, "את יודעת אסנת, עינייך נעשו
כחולות יותר מאז שאת פה והחזה שלך נעשה מדושן יותר, יש משהו
שאני לא יודע?"

אסנת לרגע לא הבינה על מה הוא מדבר,  בנינוחות הביחד שלהם לא
הרגישה שבאותם ימים היא נושאת בקרבה את ילדם המשותף, אך כשיעקב
אמר את מה שאמר, היא קפצה.
"אוי, לא קיבלתי - יש לי איחור של שבועיים, אוי ויי מה אני
עושה?"
יעקב קם, חיבק אותה חזק חזק ואמר "אם שתלתי לך בן בבטן או בת,
את ואני הולכים לגדל אותו לא מעניין אותי שום דבר - לא
רוזנבלט, לא החברה שלו, ולא הכריש הכחול."

"אבל..." יעקב כיסה את  פיה בנשיקות, לא נתן לה להוציא מילה.
"אבל אני צריכה לגמור את המחקר של רוזנבלט."
"שיגמור אותו עם החברה השקרנית והרמאית שלו."

"כריש כחול - את יודעת, ראיתי שכל הכריש הכחול הזה, כמה שהוא
גדול ומהיר מהודר ואלגנטי, כולו נכנס בלהקות של מקרלים ובולע
אותם - חכמה גדולה. זה גם אני יודע. את לא מקרל, יפה שלי, את
לוויתנה כחולה יפת מראה ובעלת מידות, שוטי לך על פני ימים,
התיזי מעלה את מזרקת הפלא שלך, שכל העולם יראה את יופייך."


פעמון הדלת צלצל .
"משהו צריך לבוא אלייך?" שאל יעקב, "אלי אף אחד לא  צריך
לבוא."

אסנת ירדה לעבר הדלת ופתחה אותה, עדיין בחלוק הבוקר שלה.

בפתח עמדו פרופ' רוזנבלט ובת זוגתו.

"מי את?" שאלה היא את אסנת.

"נעים מאד אני אסנת", הושיטה אסנת יד ולחצה את ידה.
"עידית", השיבה ונכנסה הביתה.
"ומה את עושה כאן?"  
"אני החברה של יעקב, הדייר שלכם", השיבה אסנת.
יעקב עמד בראש גרם המדרגות והתבונן במתרחש, הוא שידע הכל גם
מסיפוריה של אסנת וגם ממעשיו שלו, והתבונן על ההצגה.

פרופ' רוזנבלט ההמום הביט באסנת, הרים עיניים לעבר יעקב. הוא
כבר ידע שזה יודע הכל עליו ועל אסנת, לא הוציא הגה מפיו.

"שלום לכם, מה קרה שחזרת? הרי הייתם צריכים להגיע רק בעוד
שבועיים."

"מה זאת אומרת מה קרה?" התעשת הפרופ', "אתה אומר לי מה אני
עושה בבית שלי? יש לך טעות, ידידי, אני אשאל אותך מה עושה אשה
זו בבית שלי עם חלוק, היא הרי העוזרת המדעית שלי."

"ולמה אתה לא שואל אותי?" אמרה אסנת.

"הוא הדייר שלי, אני הפקדתי בידיו את הבית והוא צריך לענות לי,
ואת אל תתערבי."

"סליחה?" השיבה אסנת, "אולי אתה לא זוכר, בין השאר, אני גם
האסיסטנטית שלך, בעצם הייתי, עכשיו אני העמיתה המקצועית שלך,
אם תרצה כמובן להמשיך לשתף איתי פעולה."

יעקב עמד שם, מחייך כולו.
פרופסור רוזנבלט לא התכונן לתשובה הזו והוא, שכל חייו מצליח
בזכות מענה הלשון שלו, מהירות מחשבתו ובוטות מילותיו, עמד שם
אפשר לומר פעור פה.

עידית עוד לא כל כך הבינה שאסנת היא לא רק אסיסטנטית אבל
גאוותה שלה החלה להתפורר.
מאהבה נלקח מתחת לאפה על ידי אשה צעירה, מבלי שזו תזדקק
לשרותיה של מגדת עתידות עלומת שם, כמו שהיא נהגה בזמנו על מנת
לזכות ביצועו, יותר נכון בכבודו, של פרופסור רוזנבלט - את
יצועה הרי ריפד תמיד יעקב, ואם לא הוא אז איש צעיר אחר.

את סיפור דרכי ההשגה של פרופ' רוזנבלט סיפר יעקב לאסנת באחד
הימים -
איך זו נהגה להתייעץ עם קוראת בקפה ובקלפים, ועקב בצד אגודל
הדריכה זו האחרונה את עידית איך לכבוש את לבו של הפרופסור,
ותמיד אחרי מפגש איתו הייתה רצה ליעקב להשיב לעצמה את האמון
בגופה, בתשוקותיה.
יעקב סיפר לאסנת בצחוק, כיצד יום אחד הלך הוא עצמו לאותה מגדת
עתידות שסיפרה לו "שיש אשה מבוגרת שרוצה אותו אבל הוא ייקח
בסוף את הבת שלה או של בעלה."
היום הוא יודע שהיא התכוונה לאסנת אבל אז זה כל כך הצחיק אותו,
הרי מה - הוא יצא עם בתה של עידית?
נכון שעל פי גילו הצעיר מעידית בחמש עשרה שנים זה אפשרי - אבל
בתה נשואה, והנה הוא קיבל את 'הבת האובדת', כך קרא לאסנת בכל
פעם שראה שהיא מסירה מעצמה עוד יראה מפרופ' רוזנבלט, והיום
במפגש הפתאומי הזה - התעוזה שלה הפתיעה אפילו אותו.
"טוב, אז מתי אתה עוזב יעקב את ביתי?"
"אנחנו עוזבים היום - פרופסור מקארל, סליחה רוזנבלט. רק שאתה
תצטרך לממן לי ולאסנת את השהיה בבית המלון למשך שבוע, שכן
הדירה שעמדנו לעבור אליה בעוד שבועיים לאחר שנסיים את שהותנו
פה, תהיה מוכנה רק בעוד שבוע."

"ואת, מה עם המחקר שלי על הכריש הכחול?"
"שלנו, פרופ' רוזנבלט, שלנו - הוא מתקדם היטב, אני כבר בשלב
האיתור של קבוצות  כרישים כחולים שסומנו בים הצפוני על ידי
חוקרים שוודים, הבודקים את מהירות השיוט שלהם. ועדיין לא ברור
סופית אם הוא תשעים קמ"ש או שלושים וחמישה קמ"ש. כשתהיה תשובה
הספר שלי על הכריש הכחול יהיה מושלם. אני מודה לך על כל העזרה
שהגשת לי להשגת המידע  ובוודאי שאזכיר זאת בספר."

יעקב נעמד מאחורי גבה של אסנת וחיבק אותה - כך חשב להגן עליה
מפני זעמו של הפרופ', אך לא היה בכך כל צורך, אוכל המקארלים
הביט, לא ייאמן, במבט מושפל באסנת.
"ודאי ודאי".


מאיה בן ציון
28.10.2001